כשהשמש תשקע במזרח

האמנם מזכירה מזרח אסיה את אירופה ערב מלחמת העולם ה-I?

כשסין מתבוננת במפה, יש לה סיבות טובות לדאגה. סכסוכים וניצני סכסוכים אורבים לה מכל עבר. אם היא מתחילה במזרח, היא רואה את בעלת בריתה פקיסטן במלחמה מתמדת נגד עצמה, ובמלחמה היפותטית אין-סופית עם הודו; לה עצמה יש חשבונות לא סגורים עם הודו, והיא תובעת בעלות על מדינה הודית שלמה (ארונאצ'אל-פראדש, בקצה הצפון-מזרחי של הודו, שהסינים חושבים ל"דרום טיבט"). כשהיא מתבוננת דרומה, היא רואה מלחמת אזרחים בבורמה ("מיאנמר", בלשון הגנרלים), המאיימת להתפשט אל תוך סין.

כשסין מתבוננת מזרחה, חושכות עיניה. בצפון מזרח היא רואה את בת-חסותה צפון קוריאה מגיעה אל שיאים חדשים של היסטריה צרחנית, ומנופפת בטילים גרעיניים לעומת ארה"ב. הסינים מתחילים לאבד את סבלנותם, ואפילו הצטרפו אל החלטת גינוי של מועצת הביטחון בחודש שעבר.

אבל כשסין מתבוננת דרום מזרחה, שיניה נחשקות, ידיה רועדות, קולה חוצה את הגבול המפריד לפעמים בין שקול למוטרף. גם המכ"ם שלה מתנהג באופן לא צפוי. השבוע הודיעה יפן, שהמכ"ם של ספינת טילים סינית ננעל על כלי שיט יפני בים סין המזרחי. עכשיו מתברר, שהמכ"ם הסיני ננעל עוד ב-19 בינואר על מסוק יפני. בשתי הפעמים, המכ"ם חזר ונפתח, אבל במשחקי המלחמה של המאה ה-21, נעילת מכ"ם קרובה מאוד להיות אקט של התקפה.

לפני 2003, האמריקאים נהגו לתקוף מטרות עיראקיות כל אימת שסוללות הטילים של סדאם חוסיין נעלו את המכ"ם שלהן על מטוסיהם. יש נסיבות שבהן אין צורך לחכות לסחיטת ההדק, כדי לדעת שאצבע מונחת עליו. קשה להאמין שהסינים אינם יודעים את זה. קשה להאמין שהמכ"ם ננעל בטעות.

"כוחות של לאומיות פרימיטיבית"

המחוות האלה מעוררות לא מעט עצבנות. הן בוודאי מעוררות אסוציאציות היסטוריות. ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, קווין ראד, מומחה לענייני סין (דובר מנדרינית שוטפת), כתב בשבוע שעבר מאמר בכתב עת אמריקאי (tinyurl.com/am5u94r), שבו השווה את הנסיבות במזרח אסיה בימים האלה עם הנסיבות בדרום אירופה בדיוק לפני מאה שנה. 1913 היתה שנת השלום האחרונה, לפני שאירופה הושלכה אל בית המטבחיים של מלחמת העולם הראשונה, ולא התאוששה ממנו.

"מזרח אסיה נמשכת בכיוונים מנוגדים בתכלית", כותב ראד. "מצד אחד, כוחות הגלובליזציה מקרבים את עמיה, את כלכלותיה ואת ארצותיה יותר מאשר בכל תקופה היסטורית אחרת. זה משתקף בסחר האזורי, המגיע ל-60% מסך כל הסחר של מזרח אסיה. מצד שני, כוחות של לאומיות פרימיטיבית, המצטיינים כמעט בנסיגה ביולוגית, מאיימים לחזור ולהפריד".

התוצאה, לפי ראד, היא ש"הרעיון של סכסוך מזוין, הנראה מנוגד לכל יסוד של אינטרס עצמי רציונלי נעשה מרכיב מפחיד וכמעט נורמלי של השיח האזורי". לא רק מחלוקת טריטוריאלית, לא רק שאיפות השתלטות על אוצרות טבע משוערים, מדריכות את הדיבורים האלה. מלבה אותם "איבה היסטורית ותרבותית מושרשת עמוק".

אולי דומה האיבה הזו לאיבת הסלאבים לדוברי הגרמנית, או איבת הצרפתים לפרוסים. אירופה נפלה על חרבה לפני 100 שנה בזמן של שגשוג, בשעה שגבולות התחילו להיטשטש, כאשר אחדות כלכלית אירופית התחילה לקרום עור וגידים, בשעה שאירופה שלטה ברוב העולם והיתה מקור ההשראה העיקרי שלו. ואף על פי שחצים ברורים מאוד הראו את הדרך למלחמה, היא לא היתה מתחילה - לפחות בזמן שהתחילה, באוגוסט 1914 - אלמלא הבעיר אותה ניצוץ מקרי: ההתנקשות בחיי יורש העצר של אוסטריה-הונגריה בסרייבו.

הפחד מפני "סרייבו" הדריך את הדיפלומטיה הבין לאומית מני אז: איזו תקרית קטנה שתחרוג מכל יחס, ותסחף אומות ענקיות אל מלחמת-שווא. היו שפע של מועמדים ל"סרייבו" בימי המלחמה הקרה: מברלין, עבור דרך המזרח התיכון, המשך בקשמיר, בקוריאה ובוויאטנם וגמור באפריקה המשוונית ובים הקריבי. המלחמה הקרה הסתיימה לפני 20 שנה, לפחות במובן הזה שקשה מאוד להעלות על הדעת "סרייבו" ביחסי המערב עם רוסיה. איראן מזמנת "סרייבו" כלשהי, אבל הפוטנציאל העיקרי להתלקחויות הרות עולם נמצא סביב סין.

"חידה עטופה בתעלומה"

"סביב סין" אינו ציון של אשמה. מלחמה גרעינית כי תפרוץ בין הודו לפקיסטן לא תהיה קשורה בסין, אלא לכל היותר באופן חלקי. התנהגותה הלא-חזויה של צפון קוריאה אינה מעשה ידיה של סין. היא אמנם נוהגת סלחנות מופרזת בקיסרות הקומוניסטית-פשיסטית של שושלת קים, אבל שום סברת כרס לא תוכל לייחס לסין טובת הנאה ממלחמה בחצי האי הקוריאני. מדוע אם כן אין היא רוקעת ברגליה, ומענישה את צפון-קוריאה (התלויה בה לשיורה)? אולי זו תוצאה של השפעת השדולה הקוריאנית בסין? (לא, לא ברצינות.)

התנהגות סין בים סין - הצפוני, הדרומי, המזרחי - היא עניין אחר. כאן מתקיים האיפיון המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל: סין היא "חידה עטופה בתעלומה". הוא כמובן אמר את זה על רוסיה.

מדהים למדי עד כמה אנחנו ממעטים לדעת על תהליך קבלת ההחלטות בסין. אנחנו מתפתים לעתים קרובות להניח את קיומו של מידרג. לסין יש "נשיא", ויש לה "ראש ממשלה". אבל לנשיא בסין אין סמכויות הנובעות מן התואר. התואר כשלעצמו הוא כמעט טקסי. בעל התואר יכול להיות רב כוח, אבל כוחו נובע מכהונות אחרות: בתוך המפלגה או בתוך הצבא.

הנשיא הנוכחי של סין, הו ג'ינטאו, איבד כמעט את כל כוחו באוקטובר שעבר, כאשר הרוטציה הקבועה בשלטון, זו המתרחשת אחת לעשר שנים, חייבה אותו לוותר על הנהגת המפלגה ועל הנהגת הצבא. שתי עמדות הכוח האלה עברו לידי יורשו, שי ג'ינפינג. שי יוסיף את תואר הנשיא רק בחודש הבא.

הסימנים הראשונים העמידו את שי באור קצת יותר מתון ומפוכח מזה של הו. זה ניכר לא רק בענייני חוץ, אלא למרבה החשיבות גם בענייני פנים. שטות תהיה להניח שהנשיא שי יהיה בן דמותו של מיכאיל גורבאצ'וב, ויוותר על המונופול של המפלגה הקומוניסטית. אבל לא כל מונופול צריך להיות ניחן בתכונות של עריצות קפריזית ושל דיכוי מסיבי.

המשטר הסיני נוטה לאבד את עשתונותיו לנוכח הגילוי הקטן ביותר של התנגדות או של ביקורת. אין זה מן הנמנע שהנטייה לפאניקה נבחנת עכשיו מחדש. למשל, שי קרא לאכיפת החוקה הסינית. לכאורה, עניין של מה בכך. למעשה, החוקה הזו מבטיחה, על הנייר, זכויות אזרח וזכויות אדם. אילו נכנסה לתוקף ממשי, סין היתה מתקרבת להיות מדינת-חוק במקום מדינת-משטרה (tinyurl.com/a292et9).

רוחות רפאים

מתינות בשימוש בכוח היא תכונה טובה בכל מקום, בייחוד בארצות שיש להן הרבה מאוד כוח. ממשלה יכולה להיות חזקה ואפקטיבית גם מבלי לרדת לחייהם של אזרחיה. היא יכולה לצאת נשכרת מפיתוח של אמות מידה רציונאליות. אין היא מוכרחה לראות צל-הרים כהרים. לא כל דיסידנט, או בלוגר מרדני, הוא אויב העם, הזומם לחולל מהפכת תחריר. ממילא אין צורך לחטוף אותו באישון לילה, לכלוא אותו במחנה כפיה סודי, ולהעלים את עקבותיו.

כיוצא בזה, גם שכנים שאינם מסכימים עם סין אינם אויבים מרים, הראויים להפגנה של נחת זרועה. האגן של ים סין זרוע חלב ודבש ונפט וגז (ראו מסגרת). סין זקוקה להם כדי להוסיף ולהתפתח. התפתחות סדירה של סין והמשך יציבותה הם אינטרסים ברורים של העולם החיצון, גם כאשר גנרלים סיניים מתפתים לעתים קרובות לטעון את ההיפך. אבל אין זאת אומרת שיש לסין רישיון להתעלם מן האינטרסים של כל השאר.

התנהגותה של סין מעוררת רוחות רפאים מרבצן. יפן, שבילתה את 60 השנה האחרונות בהתביישות על עברה האימפריאלי ובהתנצלות על תוקפנותה, מדברת בימים האלה על הגדלת ההוצאות הצבאיות ועל הרחבת יכולותיה. היא משגרת מטוסים להניס ספינות סיניות, והיא מדברת בגלוי על זכות ההגנה העצמית שלה.

סין חוזרת ודוחפת את הפיליפינים לזרועותיה של ארה"ב, ולמרבה הסמליות והאירוניה, אפילו את וייטנאם. אבל בראש ובראשונה היא דוחפת את ארה"ב אל מדיניות של "אסיה תחילה" - לא רק בענייני סחר, אלא גם בענייני צבא וביטחון. המשאבים הפוחתים של ארה"ב כבר מוקצים באופן דיספרופורציונלי למזרח אסיה. השאלה "מה לעשות בסין" היא מוטיב קבוע בדיונים פוליטיים, אקדמיים ועיתונאיים באמריקה.

מה מזה הוא תוצאה של אי-הבנה מערבית, של פרנויה ושל דעות קדומות - ומה מזה הוא תוצאת קריאה מפוכחת של המפה? שאלה טובה, אבל שאלות טובות אינן מספיקות. הן לא הספיקו ב-1914. האנרגיה העצבנית של מעצמה עולמית חדשה הזינה הסלמה בלתי פוסקת לפני מאה שנה. המעצמה ההיא היתה גרמניה הקיסרית. היא היתה משוכנעת שהעולם החיצון קשר נגדה. היא חשבה שאויביה מקיפים אותה מכל עבר. היא גם חשבה ששעת הכושר קצרה, וצריכה ניצול מיידי. היא חיפשה תירוץ. היא מצאה אותו. השאר הוא היסטוריה.

מתווה של סכסוך

המפות שלמעלה מציגות את מרכיבי הסכסוכים הטריטוריאליים בין סין ובין ארבע משכנותיה. בים סין הדרומי, קו התיחום מציין את תביעת הבעלות של סין על מי הים הזה ועל ניצול משאביהם. בים סין המזרחי אפשר לראות את אי ההסכמה הסינית-יפנית על תיחום אזורי הניצול.

סין מאמינה כי בים סין הדרומי קבורות 210 מיליארד חביות נפט, פי עשרה מעתודות הנפט של ארה"ב. היא גם מאמינה שפוטנציאל הגז הטבעי של הים הזה עומד על 25 טריליון מ"ק, בערך כמו עתודותיה של נסיכות קטר.

סוכנות האנרגיה של ארה"ב (eia.gov) מתייחסת בפקפוק אל המספרים האלה. לדעתה הם אינם מביאים בחשבון פקטורים של כדאיות כלכלית.

כיוצא בזה, הסינים מעריכים שבים סין המזרחי, בינם ובין יפן, יש בין 70 ל-160 מיליארד חביות נפט. סוכנות האנרגיה של ארה"ב מציעה נתונים מופחתים, 60 עד 100 מיליארד. גם כך, די הרבה. סין מעריכה את אוצרות הגז הטבעי בים המזרחי ב-300 עד 600 מיליארד מ"ק.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com

צרו איתנו קשר *5988