לסלק את משרד האוצר

אם הכנסת לא תכפה על האוצר לזוז מרצון, אנחנו מסתכנים בחורבן

1. מדינת ישראל זקוקה להגדרה ולתנאים חדשים, הוגנים ושקופים, למשיכת השקעות של זרים ומקומיים - ומשרד האוצר חייב להסיר ידיו, לזוז החוצה, מכל תכנון, יוזמה, תיקון, עידוד או כל דבר שנוגע לחוק חדש או, וגם זו אפשרות, להמשך שימור החוק הקיים.

אם האוצר, השר ופקידיו הבכירים יסרבו לזוז מרצון, ונראה שאכן יסרבו, על הכנסת החדשה, המתגאה ברוח התחדשות, לכפות זאת עליהם. הנושא הקריטי הזה, עידוד השקעות ומיליארדים שנלקחים בגינו בכל שנה מכיסי הציבור ו/או לא נכנסים אליהם, חייב לעבור בדיקה ציבורית מעמיקה. בהקדם. שכן בימים אלה של ניצני התעוררות התודעה הכלכלית הציבורית - אין סיכוי שהנושא הזה ייעלם או שמישהו יצליח "לתפור" ספין שישכיח אותו.

2. התמרמרות הציבור, שהלכה והתפתחה מעמלות בנקים, לגבינת קוטג', דיור, דמי ניהול, פערי מחיר במזון ו"רווחים כלואים", הגיעה גם לחשיפה פומבית של המס האפסי והעלוב שמשלמות כאן חברות גדולות הנהנות ממיטב כספו של הציבור.

כמה כותרות: "הרווח של טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות - 12.5 מיליארד דולר. המס ששילמה טבע בישראל ב-7 השנים האחרונות - 459 מיליון דולר בלבד. שיעור מס ממוצע של 3.7%. בשנת 2012 שילמה טבע בישראל רק 0.3% מס" ("גלובס", 13.2); "שיעור המס של אינטל בישראל ב-2009: 1.6% בלבד" ("גלובס", 17.2); "נסחטים בידי חברות הענק" ("דה-מארקר" 6.2);

"3.3% מס על הכנסות של מיליארדים. ח"כ זהבה גלאון: המילים הון-שלטון מתנוססות מעל המספרים האלה. מדובר בפטורי מס בסכומים בלתי נתפסים שמגחיכים את רצון הממשלה להעלות את המע"מ על השכבות החלשות" ("דה-מארקר" 25.7.12); "חוק עידוד השקעות הון נכשל: הכסף נשפך אך הפריפריה לא התחזקה. במחקר ארוך טווח ראשון על החוק לעידוד השקעות הון מחזק בנק ישראל את טענותיו הקודמות שלפיהן יש לשנות את השיטה" ("כלכליסט", 8.09);

"שיעור המס הממוצע שמשלם המאיון העליון של החברות המוטבות (מקבלות הטבות על-פי חוק עידוד השקעות הון) היה 2.9% בלבד בשנת 2009, ו-3.3% ב-2010" (סגן שר האוצר יצחק כהן בכנסת, יולי 2012); "החוק לעידוד התחמקות ממס. השערוריות שמתחבאות בחוק עידוד השקעות הון עולות לציבור עשרות מיליארדי שקלים" ("גלובס", 14.2).

3. הפניה מסיבית של כספים תמורת השקעות מחייבת ניקיון ציבורי ושקיפות מלאה. לא עוד כמה פוליטיקאים (מכל המפלגות) ופקידים אשר בשקט בשקט סוללים דרך למאות ספורות של בעלים ומנהלים בכירים מאוד (רוב רובם של המיליארדים בהטבות מס, מתרכזים בידי חברות ענק ספורות), דרך להכניס ידיים לכיס הציבור, למשוך תמורות עתק, לשלם מסים עלובים ולגחך בענק ואפשר שזה בכלל לא כך.

אולי באמת מדובר בצורך חיוני, קריטי לכלכלת ישראל ולצמיחתה. כשמדובר באנשים ובעסקים שמביאים לפה את המיטב שבמיטב השקעות, ידע, טכנולוגיות, ובעיקר המון מקומות עבודה ישירים ועקיפים, אפשר שגם המס האפסי המשולם הוא כולו מתנה ציונית ושהציבור חייב להירגע, להבין ולומר תודה גדולה. אפשר כך ואפשר אחרת. המממנים, כלומר הציבור, צריכים לדעת אם זה כך או אחרת.

4. עיקר העיקרים הוא לא לשפוך את התינוק יחד עם המים. אבל לשם כך צריך קודם כול להבחין בין המים לתינוק. בין מי אפסיים ליצור מעוות שאף אחד לא ייחל לו. זה אומר: חובה דחופה לבדיקה ציבורית. גוף של אנשי ציבור, מתחומים שונים, נקיים מהטיות, שיבדקו את הנושא כולו. משרדי האוצר והתמ"ת חייבים להישאר בחוץ. הם שבויים זה שנים בקונספציה של עצמם. קונספציה שככל הנראה כשלה. כדי להוכיח את זה די לקרוא את המחקר על "השפעת החוק לעידוד השקעות הון בתעשייה על התוצר התעסוקה וההשקעה" שהוכן במחלקת המחקר בבנק ישראל ושמתייחס לעשור 1990-1999.

האוצר את שלו כבר עשה. הוא הגורם המרכזי המשפיע מאז 1959, כשנחקק החוק לראשונה, ובמאות התיקונים הגדולים והקטנים מאז. מה שהאוצר עשה, לדורותיו, הביא אותנו עד הלום: הזרמות של מיליארדי שקלים בשנה והכנסות אפסיות.

האוצר הנוכחי מתהדר בזה שהשר יובל שטייניץ כבר ביטל לפני שנתיים את המסלול המעניק פטור ממס לחברות על פי חוק עידוד השקעות הון - המסלול שממנו נהנות טבע, אינטל, כיל, ישקר, צק פוינט ועוד - וגם ניסה לפשט הוראות: פריפריה ומרכז, חברות גלובליות והיקף יצוא.

בפועל, התיקון אמנם קבע מדיניות מסים חדשה שנעה סביב 5%-6% ועד 12%, אולם מלבד העובדה שמתאפשר לחברות, בשם ההתנגדות לרטרואקטיביות, למשוך את ההטבות הישנות עוד לפחות עשר שנים, הרי שאחוזי המס הללו הם רק תקרה עליונה, רק פתיח לתכנוני מס מתוחכמים, שאין סיכוי שיכניסו למדינה יותר כסף. אפשר לסמוך על היועצים המקומיים והזרים, עורכי הדין ורואי החשבון שיידעו איך לשמר את המשך אפסיות המס.

גם הרעיונות המסתובבים בימים אלה באוצר, להעלות את גובה המס מ-6% ל-10% ומ-12% ל-15%, הם נושאים למחלוקת פנימית. אפשר להניח שמדובר במין כותרות שמטרתן להרגיע, להראות כאילו האוצר מבין את עומק הבעיה בהמתנה ל ממשלה הבאה. האוצר התרגל למסלול חשיבה אחד, שאותו הוא בונה ומטפח כבר 50 שנה. הגיע הזמן לחשיבה אחרת. ויש לו בעיה גדולה נוספת: היעדר אמינות ציבורית. זה שהאוצר יבוא ויאמר "בדקתי ומצאתי", זה ממש לא ישכנע את הציבור.

5. חשיבה חדשה, ציבורית-כלכלית-חברתית, חייבת להתייחס במישרין לתועלות הכוללות למשק. ישירות ועקיפות. כולל מעמדה התחרותי, הטכנולוגי והעסקי של ישראל בעולם. יש יאמרו: המדינה צריכה לקבוע מס הכנסה אחיד. למחוק את כל ההטבות לפרט ולתאגיד ולקבוע שיעור מס קבוע לכול. ההנחה היא שביטול פטורים והטבות יביא למס נמוך יותר משמעותית.

יש יאמרו: תבדקו כמה השקענו עד היום ומה יצא לנו מזה. תבדקו כמה מקומות עבודה זה באמת נתן לפריפריה. האם זה קידם אותה ביחס למרכז? כמה עולה למשק כל מקום עבודה כזה? האם מניעת מיליארדים מחברות הענק, הגלובליות, והזרמת הכסף לחברות טכנולוגיה חדשות, כתחליף לאקזיטים מרשימים, יביאו את נוקיה הישראלית? אולי כן אולי לא. האם לא נכון לקחת חלק מהמיליארדים ולהעביר אותם לעסקים קטנים ובינוניים, אפילו לזעירים, שמביאים עבודה חדשה ומקומות עבודה חדשים?

ואולי מה שיש הוא אכן הכי טוב שיש. שאפשר. ורק צריך לשכנע את הציבור המממן. את זה יכול לעשות רק גוף ציבורי, אמין, שקודם כול יבטל את הסודיות המופרזת ויקבע חובת פרסום דוחות ביצוע ומעקב רבעוניים, שקופים וברורים של מה המדינה נותנת לחברה מוטבת, מה ההתחייבויות שהחברה נותנת בתמורה. רק כך תיעלם תחושת ה"פראייריות" של אלה המצויים מחוץ למרוץ ההטבות.

6. אם לא, ההתמרמרות תלך ותגבר, ומי יודע לאן יופנו הכעס והתסכול. חקלאים, מחלבות, בנקים, בתי השקעות, אנשי עסקים, אלפיון עליון, חברות גלובליות כמו טבע, צ'ק פוינט, אינטל, ישקר, כיל, וגם תקציב הביטחון ואפילו ועד העובדים בנמלים או בחברת החשמל - כל אלה אינם אויב. אבל ככל שהשלטון לדורותיו מזניח, מזלזל, מנסה להעלים ובעיקר אדיש לדרישה הציבורית לשקיפות ולהגינות - הם הולכים ומסתמנים כאויבי הציבור (ציניקנים יאמרו שהפוליטיקה שומרת על עצמה בכך שהיא מסמנת ומשחררת מטרות שנואות אחרות). התוצאה עלולה להיות רעה וגרועה. חורבן לכל דבר.

צרו איתנו קשר *5988