בנט ולפיד: דילמת האסירים

הפוזיציה שתפסו שני היו"רים יאיר לפיד ונפתלי בנט במשא-ומתן להרכבת הממשלה היא דוגמה מעניינת בחיים הפוליטיים לסוג של "דילמת האסיר". הצגה נפוצה של "דילמת האסיר" היא זו: שני אסירים עומדים בפני ברירה. אם שניהם יבגדו זה בזה, שניהם יקבלו עונש מאסר של 20 שנה. אם איש לא יבגוד ברעהו, שניהם ייאסרו למשך שנה אחת.

אם האחד יבגוד והשני לא, מי שבגד ייצא לחופשי, ואילו האחר יקבל עונש מאסר של 20 שנה. ההנחה היא, כי כל אחד מהם מקבל החלטתו באופן בלתי-תלוי ובנפרד, בלי שהוא יודע על החלטתו של האחר. תורת המשחקים גורסת כי בהחלטה רציונלית, שני האסירים - נניח ששמם ראובן ושמעון - יבחרו לבגוד זה בזה.

לכאורה, הדרך הרציונלית האופטימלית היא ששניהם יבחרו לא לבגוד זה בזה, כך שהתוצאה המצרפית תהיה כי תקופת המאסר לשניהם גם יחד תסתכם בשנתיים. למרות כך, תורת המשחקים גורסת, כי שניהם יבחרו דווקא לבגוד זה בזה. הסיבה לכך היא כזאת: כל אחד מהם מניח שהאחר יפעל באופן הרציונלי ביותר, ולכן יבחר לא לבגוד. בהנחה כזו, הפרדוקס הוא כי כדאי לכל אחד לבגוד (ולצאת לחופשי).

ראובן שוקל כיצד לנהוג וחושב לעצמו: אם שמעון יעמוד בציפייה הרציונלית ולא יבגוד, אהיה פטור מעונש אם כן אבגוד. ואם שמעון יסטה מהציפייה הרציונלית וכן יבגוד, מצבי (כראובן הבוגד) לא יורע, לעומת מקרה שבו לא אבגוד. כלומר, ראובן עדיין היה מקבל 20 שנה בכלא, במצב המתואר. כאשר גם ראובן בוגד, שמעון לא ימצא עצמו נשכר מבגידתו. לכן, ראובן יעדיף לבגוד. כך גם שמעון, אשר יבצע אותה הערכה, מהצד הנגדי.

ההקבלה בענייננו היא זו: "בגידה" של לפיד או בנט תהיה כניסה של האחד לממשלה ללא האחר. ה"עונש" העומד על הפרק הוא הליכה לאופוזיציה. ה"יציאה מהכלא" היא כניסה לממשלה. הדרך הרציונלית האופטימלית היא כי שניהם לא יבגדו זה בזה וייכנסו לממשלה יחד (כאשר כל אחד מהם אינו מקבל את מלוא תאוותו, דהיינו, בהקבלה לדילמת האסיר, הם יושבים שנה אחת במאסר).

עם זאת, תורת המשחקים מלמדת כי כל אחד מהצדדים היה אמור "לבגוד" באחר, ולהיכנס לבדו לממשלה, כאשר הוא מקווה למצות מכך את מלוא היתרונות. נראה כי הדבר לא יתרחש, ולפנינו מקרה מעניין שבו לכאורה "תורת המשחקים" לא מנבאת נכונה את התנהלות הצדדים.

יודגש, כי העובדה שמתקיימת קואורדינציה בין לפיד לבין בנט באמצעות הבנות ביניהם, עדיין אינה מספקת בהכרח הסבר לתוצאה זו. בשדה הפוליטי, קואורדינציה באמצעות הבנות והסכמות עדיין אינה מבטיחה התנהלות בהתאם להבנות. הניסיון מלמד כי לא אחת הופרו הבנות על-ידי צדדים להסכמים פוליטיים, כך שהחשש של כל צד מפני אופן ההתנהלות של הצד האחר, ואי-הוודאות לגבי הבחירה החד-צדדית והעצמאית שיעשה האחר, בסופו של דבר עומדים בעינם. נזכיר גם, כי בין לפיד לבנט לא קיים כנראה הסכם "מסודר" ו"פורמלי", אלא הבנה ג'נטלמנית בלבד.

לא פועלים באופן הרציונלי המצופה

ההסברים לכישלון הלכאורי של פתרון "דילמת האסיר" באמצעות תורת המשחקים, במקרה של ציר לפיד-בנט הם עניין לניתוח ולהערכה הולמת של נתוני היסוד העובדתיים בענייננו. ייתכן, כי שני הצדדים לא פועלים באופן הרציונלי המצופה. ייתכן גם, כי שורש הדבר טמון בשאיפת לפיד ובנט ל"פוליטיקה חדשה", אשר בניגוד לנוהג בעבר מייחסת משקל עליון לכיבוד הבטחות, משיקולים ערכיים או משיקולי תשואה פוליטית, באופן ההופך את הקואורדינציה ביניהם לאפקטיבית, ושולל את הנחת היסוד של תורת המשחקים בנדון, בדבר היעדר קואורדינציה מחייבת בין הצדדים.

ייתכן עוד, כי ראש הממשלה לא הציע הצעות אשר היה בהן כדי להגדיל דיו את ה"פרס" וה"פטור מעונש" באופן שאכן יפתה צד אחד להצטרף לבדו לקואליציה. עוד אפשרות היא, כי מבחינתו של לפיד, ישיבה באופוזיציה אינה "עונש", בהינתן התשואה הפוליטית שהוא עשוי להפיק מישיבה באופוזיציה, בבחירות הבאות.

מנגד, ייתכן כי גם מבחינתו של בנט, ישיבה בקואליציה אינה "הפרס הגדול" דוגמת יציאה מהכלא במקרה של "דילמת האסיר", אלא הפרס הגדול הוא קשרי אמון רחוקי-טווח עם לפיד, מתוך הנחה שלפיד יהיה ראש הממשלה הבא. מכל מקום, עמידותו המפתיעה של הציר לפיד-בנט ראויה לניתוח נוסף גם מזווית המבט של תורת הניהול של משא-ומתן.

הכותבת היא מרצה לתחום המשא-ומתן, אוניברסיטת בר-אילן.