דחיינותם אמנותם

התקציב יגיע רק עוד כמה חודשים. חבל שאי-אפשר לדחות את זה

א.

תקציב המדינה מתעכב עוד ועוד. עכשיו מבקשת הממשלה לאשר את התקציב רק בסוף יוני. אבל יוני זה כבר יולי כי צריך ללמוד את החומר, ובאוגוסט פגרה ואחר כך חגים, ואחריהם אחרי החגים ובכל מקרה אי-אפשר להיערך לכלום, כי אף אחד עוד לא יודע איך ייראו התקציב (ראש הממשלה עוד לא טרח להציג את עיקריו) או שולחן הממשלה. הכול תקוע, הכול נדחה, ואז נדחה עוד; המצב חמור, המערכת משותקת. וכשאני אומר משותקת, אני מתכוון רק לאלמנטים החיוניים שלה, כל השאר עובד כרגיל. תוכניות מתבטלות, תמיכות מוסרות, קצבאות מקוצצות.

מאחורי הקלעים הולכים ונמשכים המגעים, ומעל דוכן הכנסת הולך ונמשך מצעד נאומי הבכורה והפרידה. נדמה שהוא יימשך לנצח או שמתישהו הם יתחילו לרקוד, אבל הכנסת אינה עובדת כבר תשעה חודשים, מאז יצאה לפגרה ביולי אשתקד ולא שבה (לזה נגיע עוד מעט). אין ועדות ואין מסקנות ואין המלצות ואין חקיקה ואין רפורמות ואין היערכות ואין מינויים.

זה מצב שלא יכול להימשך. חייבים להניע את המכונה. חייבים ממשלה ותקציב ורפורמות וחקיקה והיערכות ומינויים והמלצות. וכמובן, ועדות. עם מסקנות. חייבים שנתניהו כבר יקים ממשלה, עם לפיד ועם בנט או בלי לפיד ובלי בנט, יקים ממשלה ויעביר את התקציב!

האומנם?

ב.

הרי התקציב הולך להיות גרוע מאוד, על זה מסכימים כולם. אז אם כך, מה בוער? מובן שאני מבין את הצורך הדוחק, כמו גם את הנזק המצטבר, אבל מצד שני: בשורות רעות תמיד עדיף שיחכו עוד קצת, לא? מה יש למהר? אפשר קפה קודם? נתניהו רוצה ארכה של מאה יום? אני אומר - קח אותה. את מה שהוא מתכנן לנו עדיף לדחות כמה שיותר. ארכה ועוד ארכה - מה רע? מה כל-כך בוער לכם להגיע כבר לשלב הקיצוץ הרוחבי? מה כבר מחכה לכם שם שאין לכם פה? בחיי שאני לא מבין את האנשים שאומרים את זה, שמאיצים צעדים אל התהום.

זאת לא רק שאלה של טובת הציבור, כפי שאני רואה אותה, זאת גם - ואולי בעיקר - שאלה של מנגנון נפשי. אני דחיין מאסכולת ה"בוא נדחה את זה למחר" הבולגרית הקלאסית. זה אולי לא הכי בוגר, אבל נראה לי שזה די אנושי. ולכן אני מבין לגמרי, אפילו מזדהה, עם נתניהו, עם לפיד ועם בנט, שמעדיפים לשאת ולתת ולדון ולחשוב ולהצהיר הצהרות הנוגעות לעתיד במקום להתחיל לבצע אותו. עם כל דחייה נוספת בהקמת הממשלה, עם כל מהמורה שהם מציבים בפני עצמם בדרך, אני אפילו קצת מעריץ אותם בלב. בכל זאת, מדובר באנשים שהגיעו לדחות דברים ברמות הכי גבוהות. אתם ואני יכולים לדחות דברים ממחר ועד הנצח, אבל לרובם לא תהיה השפעה ולו קרובה לכל דחייה שלהם. דחיינותם אמנותם.

כולנו כאלה, לא? אני מודה ששמעתי על אנשים שלא אוהבים לדחות דברים, אבל אף פעם לא ראיתי אחד כזה בעיניים. מעניין איפה הם מסתובבים ואיך הם בתור בני אדם. כי כולנו דוחים את כל מה שאנחנו יכולים לדחות, לא? האין זאת אחת מהחוויות האנושיות הבסיסיות? האין זאת גרסה מעודנת של הפחד מהמוות?

כדחיין, אני לא יכול שלא להעריך איך מיטב האנרגיה, כמו גם הלהט היוקד והאמונה הבלתי מעורערת, שלא לדבר על מידות גדולות של חריצות, של יצירתיות ושל תנופה - מוקדשים לעצם הדחייה. בפרפרזה על מה שנאמר לכל דחיין בעולם בגרסאות שונות: אם היו מקדישים לתקציב רבע מהאנרגיה שמקדישים לבריחה ממנו, כבר מזמן היה תקציב, לא?

ג.

וברקע המעומעם של התקציב הבלתי קיים עומד תמיד הוויכוח על "התקציב הדו-שנתי - כן או לא?". יש האומרים שמדובר באסון וצריך לחזור לשנתי, ויש הטוענים שהדו-שנתי הוא ההמצאה הגדולה ביותר מאז מכונת הדפוס. אבל אם אין תקציב כבר כמעט שנה, עולה מאליה התהייה הפילוסופית הבסיסית: אם אין תקציב אז מה זה חשוב אם אין תקציב דו-שנתי או אם אין תקציב שנתי?

כמו שאני רואה את זה, יש רק שתי אפשרויות אמיתיות שעומדות לפנינו בסוגיית "התקציב הדו-שנתי - כן או לא?", והן: או שהוויכוח בסוגיית התקציב הדו-שנתי (כן או לא?) יתקיים פעם בשנתיים, או שהוויכוח בסוגיית התקציב השנתי (טעות או מדיניות?) יתקיים פעם בשנה.

ברור מה כל דחיין שמכבד את עצמו היה בוחר: תקציב דו-שנתי (כן!) - זה אולי רע יותר לכלכלה וקצת פוגע במדינה, אבל לפחות תמיד אפשר לדחות את זה עוד קצת. הביטו סביב על מדינת הדחיינים שאנחנו חיים בה: לא רק שהרוב המכריע של הרפורמות המפוארות שהוכרז עליהן ברוב טקס לא הגיעו לשום מקום (הוועדות התכנסו אבל לא הסיקו מסקנות, ואם הסיקו אז לא העבירו, ואם העבירו זה לא הגיע, ואם זה הגיע לאף אחד לא היה אכפת או שלא היה מי שיחתום על זה), אלא שמפה לשם אנחנו כבר מתקרבים למצב הדי לא נורמלי של תקציב תלת-שנתי, מתוכן כמעט שנה בלי כנסת ובלי ממשלה!

כשמסתכלים על זה ככה אין מנוס מלעמוד בהשתאות אל מול כושר העמידה וגבורת היומיום של הישראלי הממוצע. נכון, בסוף אולי נקרוס תחת חורבות המצב, אבל אף היסטוריון אינו יכול לבוא ולומר שלא היינו אריות.

יום יבוא ואולי ישוררו משוררים על גבורתנו, על כוח הצור והברזל של אמונתנו, כמו שאנחנו שרים בחגים על יהודים של פעם. איך שרדנו תקופה של חוסר ודאות ומתקפת ספינים בלתי פוסקת, איך חיינו בלי משטר ובלי תקציב, אבל עמדנו בזה. ואפילו שמרנו על חוש ההומור.

ד.

ובעניין פגרת הכנסת שהוזכרה קודם: כאמור, הכנסת מושבתת משהו כמו תשעה חודשים, שזה די מטורף, לא? ראיתי שיאיר לפיד הציע השבוע לבטל את פגרת הכנסת. הוא אמר שנבחרי הציבור צריכים לעבוד למען הציבור כמה שיותר. דרישה דומה הועלתה גם במחאה החברתית וגם קודם לה. אני מוכרח לומר שבעיניי זאת דרישה פשוט עצובה שמשקפת נאמנה מנטליות של עבדים (אחיו של לפיד).

נאמר זאת כך: במקום לדרוש מהח"כים לוותר על הפגרה שלהם, היה על הציבור לדרוש פגרות קיץ וחורף גם לעצמו. כך אני מדמיין לעצמי שהדברים אמורים להתנהל בעולם מתוקן של אנשים דחיינים ואצילים שיודעים את ערך עצמם.

ומלבד זאת, אני חוזר פה על טענתי מסעיף ב'. הרי אם האנשים האלה מובילים את המדינה הזאת לאסון במקרה הרע ולשום מקום במקרה הפחות גרוע, תלוי בהשקפתך - השבוע, לדוגמה, קראתי שנפתלי בנט, אח של לפיד, אח של העבדים, אמר שהוא מתנגד להגבלה על שכר הבכירים (כמו שאמר הוא עצמו, לא יורים בתוך נגמ"ש). איזה אח, מה? העיקר שהוא גיבור, שנלחם ב"וועדים הגדולים" - הרי האינטרס הציבורי צריך להיות שהפגרה תישאר באורכה הנוכחי, לכל הפחות. האינטרס הזה גם מחייב לחשוב אפילו על גשר בין שתי הפגרות. לפחות בשנים מעוברות.

ועכשיו באמת. יש לי כמה טענות אל כמה מחברי הכנסת, אבל אורך הפגרה אף פעם לא היה אחת מהן.

דרור פויר
 דרור פויר

במקום לדרוש מהח"כים לוותר על הפגרה שלהם, היה על הציבור לדרוש פגרות קיץ וחורף גם לעצמו

צרו איתנו קשר *5988