ועדת הערר שליד המחוזי בת"א מחמירה עם מנהל מיסוי מקרקעין

בין מנהל מיסוי מקרקעין לבין מוכרי זכויות במקרקעין, המחויבים על-ידו במס שבח ובמסים אחרים, מתגלעות לעתים קרובות מחלוקות. המנהל מפיק שומת מס ובמסגרתה נדרש הנישום לשלם סכום כזה או אחר, ואילו הנישום חולק על הדרישה וטוען, שהוא פטור מתשלום, או שהסכום, שעליו לשלם אמור להיות נמוך בהרבה מזה שננקב בשומה. מחלוקות שכאלה מתגלעות גם, לעתים קרובות, בין נישומים לבין פקיד השומה, בקשר להכנסות שאינן ממקרקעין. המאטריה די דומה.

בהיותו ער לאפשרות התגלעותן של מחלוקות שכאלה, קבע המחוקק פרוצדורות להגשת השגה על שומה, לקבלת החלטה בהשגה, להגשת ערר על ההחלטה וכו'. מטרתה של הפרוצדורה ליצור "שפה אחידה" בכל הנוגע לכך ולהגביר את הוודאות והיציבות. במסגרת הפרוצדורות הרלבנטיות, קבע המחוקק גם מועדים הן להגשת השגה וערר והן למסירתן לנישום של החלטות בהם.

ההליך הראשון, בו יכול נישום לנקוט, על-מנת להביא לשינוי החלטתו של המנהל, מכונה "השגה". את ההשגה מגיש הנישום למנהל-עצמו, ועל האחרון למסור לו החלטה בהשגה, בתוך המועד הקבוע בחוק. ככל שהחלטתו של המנהל אינה מקובלת על דעתו של הנישום, הוא רשאי להגיש ערר על ההחלטה. זו מוגשת לוועדת ערר, היושבת בבית המשפט המחוזי. בוועדת הערר מכהנים שופט, המשמש כיושב הראש שלה, ועוד שני חברים, שלפחות אחד מהם הוא נציג ציבור.

ההחלטה נמסרה בחלוף למעלה משנה

באופן טבעי, במקרים רבים מוביל השופט את הכרעתה של הוועדה בערר, ולדעתו ניתן משקל רב.

בפסק-דין עקרוני, שיצא עתה תחת ידי ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, מצא עצמו דווקא שופט בית המשפט המחוזי (בדימוס), דוד בר-אופיר, בדעת מיעוט. האם לעובדה זו תהיה השלכה כלשהי על תוצאותיו של ערעור על פסק הדין, ככל שכזה יוגש על-ידי מנהל מיסוי מקרקעין?

הסוגיה העקרונית, שעמדה להכרעת ועדת הערר, הייתה קשורה להוראת החוק, הקובעת שככל שמנהל מיסוי מקרקעין לא השיב למשיג את החלטתו המנומקת בהשגה, בתוך שנה מן היום, שבו הוא קיבל את הודעת ההשגה, יראו את ההשגה כאילו התקבלה. והשאלה: האם לצורך העניין די בכך שאת ההחלטה שיגר המנהל בתוך אותה שנה, שמא זו אמורה להגיע לידיו של המשיג בתוך שנה?

שאלה זו עלתה בערר, שהגישו לוועדת הערר יוסף אליהו והחברה מונפילאר אינבסטמנט הולדינגס לימיטד (שהיו מיוצגים בידי עו"ד יוסי קורן).

אליהו ומונפילאר היו בעלי הזכויות במקרקעין, שעליו הם בנו בניין משרדים. בשנת 2005 מכרו העוררים את זכויותיהם בנכס לחברה פל בית המגן בע"מ. לאחר שמנהל מיסוי מקרקעין הנפיק שומת מס בגין העסקה, הגישו אליהו ומונפילאר השגה על השומה. זו נתקבלה במשרדי המנהל ביום 4.1.06. כמעט שנה לאחר מכן, ביום 2.1.07, נחתמה אצל מנהל מיסוי מקרקעין החלטת המנהל, הדוחה את ההשגה. החלטה זו נמסרה לידי אליהו ומונפילאר ביום 7.1.07, היינו, ארבעה ימים לאחר תום שנה ממועד הגשת ההשגה.

זמן-מה לאחר מכן פנו אליהו ומונפילאר אל המנהל בדרישה לביטול השומות, שהוא הנפיק בגין העסקה, וזאת עקב התיישנותן, היינו, לאור זאת שהחלטתו של המנהל נמסרה לידיהם בחלוף למעלה משנה ממועד הגשת ההשגה. משהמנהל סירב לבטל את השומות, הגיש עוד יוסי קורן את הערר מטעם אליהו ומונפילאר.

הערר התקבל בדעת רוב, כאמור. פסק הדין שביטא את דעת הרוב, יצא תחת ידיו של דן מרגליות, שהנו עורך-דין ושמאי מקרקעין. לדעתו הצטרף רו"ח מיכה לזר.

תחילה, ראה מרגליות לאזכר את הוראת הדין, שלפיה "המנהל ישיב למשיג את החלטתו המנומקת בכתב תוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה... לא השיב המנהל למשיג במהלך תקופה זו, יראו את ההשגה כאילו התקבלה". הוא הזכיר גם את זאת, שבשנת 2011 קוצרה תקופה זו לשמונה חודשים, אך נקבע כי המנהל רשאי להאריכה עד לתום שנה מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הוראה רלבנטית לעניין מצא מרגליות בחוק הפרשנות, ובה נקבע, כי "תקופה קצובה במספר חודשים או שנים לאחר אירוע פלוני, תסתיים בחודש האחרון ביום שמספרו בחודש כמספר יום האירוע, ואם היה החודש חסר אותו יום - ביום האחרון של החודש".

מרגליות אזכר הוראה בפקודת מס הכנסה, שבה נקבע הסדר זהה לזה, שנקבע בחוק מיסוי מקרקעין. נקבע בה, כי אם בתוך שנה מיום שהוגשה הודעת השגה לא הושג הסכם ופקיד השומה לא עשה שימוש בסמכויותיו, יראו את ההשגה כאילו התקבלה. לעניין זה, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, במחצית שנת 2011, כי בלא העברת ההחלטה לידיעת הנישום, לא מיצה פקיד השומה את סמכותו, וככל שחלפה שנה מאז הגשת ההשגה, וההחלטה לא הועברה לידיעת הנישום, חלפה תקופת ההתיישנות, ויראו את ההשגה כאילו נתקבלה. בית המשפט העליון הגדיר את תכליתה של הוראת החוק האמורה כמיועדת, בין היתר, לצמצם את אי-הוודאות המשפטית בה שרוי הנישום, כאשר טרם ניתנה החלטה בעניינו, או כאשר ניתנה החלטה אך הוא אינו יודע את תוכנה. לדידו, אין זה ראוי ואין זה הוגן להשאיר בעינו מצב של אי-ודאות לתקופה בלתי מוגדרת בזמן.

אין כל הצדקה לאיחור

מרגליות אזכר החלטות נוספות, שבהן נקבע כי אין כל הצדקה לאיחור פקיד השומה בהמצאת החלטותיו לנישומים.

"בענייננו הדין המושתת על הוראות חוק המיסוי ברור יותר מהדין הקיים בפקודת מס הכנסה", שב מרגליות לעניין הערר שבפניו. "כאן אין די 'בקביעה' של המנהל אלא המנהל נדרש 'להשיב למשיג את החלטתו בכתב'", הטעים. "לשון ייחודית זו של החוק מחזקת לדעתי את המסקנה, כי כל עוד לא קיבל הנישום לידיו את תשובת המנהל בכתב, לא יראו את המנהל כמי 'שהשיב למשיג'", סיכם.

יו"ר הוועדה, השופט (בדימוס) דוד בר-אופיר, נותר בדעת מיעוט, כאמור. לדעתו, פשוטו של מקרא הוא, כי על המנהל להשיב למשיג בתוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה, היינו, די בכך ששיגר את ההחלטה אל המשיג בתוך תקופת השנה. לדידו, אין חשיבות בכך שההחלטה התקבלה אצל המשיג בחלוף למעלה משנה ממועד הגשת ההשגה. על-פי בר-אופיר, חקיקתה של הוראת החוק, בה עסקינן, נועדה לקבוע מסגרת זמן, שבתחומיה חייב המנהל לתת את החלטתו כדי שהמשיג יידע, בתחומי הזמן שנקצב, מהו מעמדו בהיבט של דיני המס. "מטרה זו תושג גם אם נפרש את הוראת הסעיף באופן שההחלטה חייבת להינתן בגבולות השנה, אולם שליחתה על-ידי הרשות יכול שתהיה גם לאחר תקופה זו".

בדבריו לא הזכיר בר-אופיר כלל את ההלכה, עליה הסתמך מרגליות, בנוגע להוראה דומה, המצויה בפקודת מס הכנסה.

פסק הדין בוודאי עורר מבוכה, אולי דאגה, במשרדי מנהל מיסוי מקרקעין (שיוצג בידי עו"ד מיכל ריצולסקי). ניתן לשער שאין בו משום סוף פסוק. בהיות פסק הדין תקדימי, בנוגע להוראות חוק מיסוי מקרקעין, בהיותו כזה, שאמור לשנות את אופן התנהלותו של המנהל, ואולי בעיקר לאור דעת המיעוט של בר-אופיר, ניתן לשער, שמנהל מיסוי מקרקעין יבקש לערער עליו בפני ערכאה גבוהה יותר. (וע' 1354/08).