אנשים קטנים, אש גדולה

אחד הציטוטים המזוהים ביותר עם בנימין נתניהו הוא ש"השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה". אם להסתמך על עיבודם למחזה את "איש קטן מה עכשיו?" של הנס פאלאדה, הרי שבאופן מפתיע איתי טיראן ודורי פרנס די מסכימים עם ראש הממשלה על הזמן וההיסטוריה שמאיימת לחזור, אבל בשינוי מקום. שנות ה-30 אמנם, אבל לא איראן היא גרמניה אלא ישראל. לא אימפריית רשע חלילה, שנחושה לשעבד או להשמיד את כל מה שהוא לא היא. אבל כן מדינה שהמציאות הכלכלית שהיא חווה עלולה לדחוק אנשים נורמטיביים לפינות חשוכות.

טיראן, שנראה כי שנות ה-30 זורמות בעורקיו (גטו, קברט) לפחות במידה שווה לשייקספיר, כמעט לא מציג לקהל שלו נאצים (פעמיים במשך ההצגה כולה), וגם לא יהודים (פעמיים גם כן). מה שהוא עושה, באמצעות הזוג הצעיר פינברג עם הבעל (המכונה קטן) ואשתו ההריונית אמה (המכונה ממה), הוא לתת לקהל שלו לטעום מחוסר האונים, שאיפשר את היטלר ואת גרורותיו. חוסר אונים שהוא בראש ובראשונה כלכלי. ובפרפרזה על שלום עליכם, עוד לפני שהפכה לעיר של אידיאולוגיות גדולות ונפשעות, ברלין הייתה עירם של האנשים הקטנים. כבשים תועות, כמו ממה.

וכך, כשהזוג הצעיר, שלא מסוגל לעמוד אפילו בשכירות של מחסן עלוב, נאלץ להשאיר את תינוקם במשך שעות כשהוא בגפו קשור לעריסה, ובו-בזמן לראות סביבם את ברלין התוססת דועכת והופכת אט-אט לעיר של רוחות רפאים שבה רק השדים הם ששורדים - הרי שטיראן מבקש להעיר לחיים את מעמד הביניים הזועק צדק חברתי ברוטשילד, המקבילה הישראלית לשדרות אונטר דן לינדן.

בימוי מלא תשוקה

טיראן מביים כמו שהוא משחק; עם המון תשוקה ובפול ווליום. זה היה כך ב"וויצק" (שם הוא גם שיחק), וזה כך כעת. כנראה שמשום שמדובר גם בשחקן מחונן הוא יצר בעיבוד שלו שלל דמויות מורכבות מאוד לשחק. מחלקן הוא דורש לעורר סלידה, מחלקן להצחיק, מאחרות להפחיד, ואם אפשר אז גם וגם וגם. למזלו של טיראן הוא נשען על צוות מעולה של שחקנים, שנענה לאתגר והופך את החזון שלו למציאות. רשימה חלקית בהחלט: דודו ניב, יוסי צברי ויואב לוי שגונבים את ההצגה, יוסי גרבר, הלנה ירלובה, גדי יגיל ועירית קפלן המעולים כתמיד, והצמד המוביל ערן מור ודנה מיינרט כפינברגים הצעירים. השניים מייצרים דמויות אמינות, רגישות ובמקרה של מיינרט, שהובילה לא מזמן בהצלחה את "פרימה דונה" בגשר, אף מרגשת.

ועדיין, למרות שמדובר בהצגה טובה ומושקעת, המגישה עושר ויזואלי לצד כמה וכמה רעיונות בימתיים יפים, יש לה גם מגבלות. אחת היא שהווידיאו-ארט שמוצג ברקע לאורך כל ההצגה, היה עבורי בחזקת נעלם ממש, וזאת משום שהוא הוסתר על-ידי התפאורה הדינמית (קרוסלה מסתובבת בלב הבמה). אפשר שהסיבה היא שההצגה תוכננה לאולם הגדול של הקאמרי ושם התוצאה הייתה מתקבלת כהרמונית יותר מאשר באולם הבינוני, אבל גם אפשר שלא.

מגבלה אחרת ומהותית יותר היא אורכה של ההצגה. אין לי דבר נגד הצגות של קרוב לשלוש שעות, אבל נדמה לי שכמו פיטר ג'קסון, טרנטינו, קתרין ביגלו והלאה - במאים מזהירים שבזמן האחרון לא מסוגלים לחתוך, גם טיראן התאהב כל-כך בעיבוד שלו עצמו עד שהוא נסחף להעמיס קצת יותר מדי.

"איש קטן מה עכשיו?" על-פי הנס פאלאדה, בימוי: איתי טיראן, תיאטרון הקאמרי