העיקר שקיצצתם לחרדים?

מה ההבדל בין שר האוצר היוצא יובל שטייניץ לבין שר האוצר הנכנס יאיר לפיד?

למרות הפיתוי לציין את העובדה ששטייניץ יודע כי קופרניקוס לא היה פילוסוף יווני, את התשובה הרלבנטית לשאלה הנ"ל צריך לחפש בתחומים של מצעים פוליטיים, ולא של השכלה וידע. לפיד, בכניסתו ללשכת שר האוצר, הוא אדם אשר טוען לסדר-יום רעיוני, ובשמו הוא נשבע לפעול. הוא אינו בא לתפקיד כבחירת ראש הממשלה בנימין נתניהו ו/או רעייתו, אלא מכוח מאות-אלפי בוחרים שתמכו בו.

את מה שבחרה סיעת "יש עתיד" לעשות עם העוצמה הזו אפשר לראות בהסכם הקואליציוני אשר נחתם בינה לבין הליכוד-ישראל ביתנו בסוף השבוע שעבר. המסמך מייצג את סיעתו של שר האוצר החדש, על כל אחד מחבריה, והם אחראים לו ולביצועו בדיוק כמו מנהיגם. מה שבולט יותר מכול במסמך הוא הרצון העז של סיעת יש עתיד - לפגוע, לקצץ, להפחית ולמזער ככל שניתן את התמיכות וההקצבות שניתנות לאוכלוסייה החרדית. הדבר עובר כחוט השני בהסכם הקואליציוני, מהסעיף השני "נשיאה בנטל" ועד הסעיף האחרון אשר כותרתו "שונות".

אין נושא אחר בהסכם הקואליציוני הזה אשר זוכה לפירוט ולציון כמו המערכה נגד התמיכות לחרדים. מכפיית תוכנית ליב"ה (לימודי יסוד בחינוך הממלכתי) בחינוך, דרך הפחתת תשלומי ביטוח לאומי לאחר שנים מספר של מיצוי, ועד לזכאות לדיור בר-השגה. כתוכנית פעולה, כל הצעדים האלה היו יכולים להשתלב ברצון ובכוונה לשלב את האזרחים החרדים בחברה הישראלית. אלא שבמקרה זה, הדבר הטבעי היה לדרוש שיונהגו מערכות מוגברות להכשרה מקצועית, ו/או לקבוע שייפתחו מסלולי סיוע למי שעוזב את המסגרות החרדיות, לצד תוכנית העצמה לנשים בקהילה זו.

היעדר סעיפים שיתמכו בשילוב החרדים בחברה אינו מקרי. הוא משקף את ה"אני מאמין" של חברי סיעת יש עתיד. אין במסמך שעליו הם חתומים התייחסות לזכויותיהם החברתיות של האזרחים. אין מילה על פיתוח מנגנונים, או לחקיקה, אשר יבטיחו את הזכות של כל אזרח לרווחה, לביטחון תעסוקתי, לתעסוקה לא פוגענית, לחינוך ולבריאות, לצמצום פערים בין עניים לעשירים, לשוויון הזדמנויות בחינוך, או להבטחת רמת חייהם של עובדים לאחר פרישתם.

במציאות אחרת, אצל פוליטיקאים אחרים, כל הסכם קואליציוני היה כולל תביעה לחקיקת חוק יסוד זכויות חברתיות, לצד התחייבות להנהיג תכניות רב-שנתיות לצמצום העוני והאפליה בתעסוקה לאזרחים ערבים, ולהבטחת שוויון הזדמנויות לנשים. אלא שבעיני חברי סיעת יש עתיד, אלה כנראה אינם נושאים שראויים להתעקש עליהם, לעומת האושר העילאי שנגרם מעצם הידיעה שהכספים לחרדים יופחתו במידה ניכרת.

שפיכת כספים

לאמיתו של דבר, בבחירה זו של סיעתו של לפיד יש היגיון פנימי ברור. אם שר האוצר המיועד שאל במשך מערכת הבחירות "איפה הכסף" או "לאן הולך הכסף", הרי שההסכם הקואליציוני מגלה מה היא התשובה, ומה לפיד מתכוון לעשות כדי לשנות מצב זה. גם במקרה זה, צריך לבחון לא רק את מה שנאמר בהסכם הקואליציוני, אלא גם את מה שלא נאמר בו. כך, למשל, ה"כסף" שלפיד יחפש לא יכלול את מיליארדי השקלים שממשלות ישראל הזרימו להתנחלויות.

נהפוך הוא, סיעתו של שר האוצר הנכנס הופכת מכוח ההסכם לשותף מלא ל"מפעל ההתיישבות", כפי שמכנים זאת ראשי "הבית היהודי" נפתלי בנט וחברו שר השיכון המיועד אורי אריאל. אין הגבלה על בנייה בהתנחלויות, ובוועדת השרים לענייני שיכון שתקום מכוח ההסכם הקואליציוני, יהיה רוב ברור לשדולת המתנחלים.

אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מנכונות זו, לתמוך בהמשך שפיכת הכספים על ההתנחלויות. כאשר סיעה לא כוללת בהסכם הקואליציוני שלה שום התייחסות למאחזים בלתי-חוקיים, כמו גם לקיומן של מיליציות חמושות בגדה המערבית ולפעילות "תג מחיר", הרי לבקש ממנה שתדאג להגדלת הכספים לשיכון, לחינוך ולבריאות בתוך גבולות מדינת ישראל, זה לטפח אשליה.