העמקת האפרטהייד בישראל

זה מה שיקרה אם תתקבל הצעת "מדינת הלאום של העם היהודי"

בחירות 2013 היו אמורות, על-פי תוצאותיהן, להביא לשינויים מרחיקי לכת בהעדפות הציבוריות בשורה של תחומים בוערים שעומדים על סדר-יומה של המדינה, העדפות שאמורות להתבטא בחלוקת ההשפעה ברשות המחוקקת (בכנסת) וברשות המבצעת (הממשלה).

עם זאת, חודשי המשא-ומתן הקואליציוני, הרכב הממשלה, קווי היסוד וההסכמים הקואליציוניים אינם מבשרים על אותו שינוי רדיקלי מובטח.

ככל שהערפל מתפזר, נראה כי במידה רבה מה שהיה הוא שיהיה. בפרט אמורים הדברים באשר לרוח האנטי-דמוקרטית, הגזענית, הבלתי שוויונית והאלימה לעתים, שאיפיינה חלק מיוזמות החקיקה בכנסת הקודמת.

סעיף 50 בהסכם הקואליציוני שנחתם בין הליכוד-ביתנו לבין הבית היהודי קובע כי "הצדדים יפעלו לקידום חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של הבית היהודי". על אף העובדה שבניגוד לחקיקה אחרת הכלולה בהסכמים הקואליציוניים, במקרה הזה אין מחויבות מפורשת לאישור החקיקה בתוך פרק זמן קצוב, ואין הבטחה לתמיכה של כל סיעות הקואליציה, מדובר בהתחייבות מטרידה ומסוכנת, החושפת טפח - ראשון בלבד, על-פי החשש - מאופיה המתגבש של הממשלה החדשה.

מדובר באימוצה של הצעת חוק שיזם ח"כ אבי דיכטר בכנסת הקודמת, ושעליה חתמו כ-40 חברי כנסת מסיעות הימין. כעת היא שודרגה ממעמד של הצעת חוק פרטית, שאיננה בעלת סיכוי אמיתי לעבור את הליכי החקיקה ללא הסכמת כל סיעות הקואליציה, למעמד של הצעת חוק מעין-ממשלתית, שתקיעתה עשויה לשמש בעתיד עילה למשבר קואליציוני או לחלק מ"דילים" שונים ומשונים של חקיקה ומדיניות, כאילו מדובר במרכיב לגיטימי של המדיניות הציבורית שמקדמת הממשלה.

הסכנה בהצעת החוק הזו היא רבת-שכבות. עיקרה בהתחזות ליוזמה לגיטימית לחיזוק המרכיבים היהודיים והלאומיים באופייה של המדינה. הביטוי "מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי" נכלל בעבר בסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, המאפשר לפסול רשימות מהתמודדות בבחירות, ועורר שורה של ויכוחים בזירה המשפטית-חוקתית.

בהמשך, הוא הוחלף בביטוי "כמדינה יהודית דמוקרטית", המקובל כיום כאבן-היסוד להגדרת האיזון העדין בתווי פניה של המדינה, בין השאיפות הלאומיות של העם היהודי לבין המציאות המורכבת, רבת-הגוונים, הכרוכה בהימצאו של מיעוט ערבי משמעותי בישראל, כחלק מציבור אזרחי המדינה.

הצעת חוק היסוד, "מדינת ישראל מדינת הלאום של הבית היהודי", מבקשת לטלטל איזון עדין זה עד לאיונו המוחלט. אפילו החדרתה של המילה "לאום" לאותו ביטוי, והפיכתה של ישראל ל"מדינת הלאום של העם היהודי", יש בה כדי לשנות מן היסוד את עקרונות היסוד הערכיים שעל פיהם פועל המשפט החוקתי זה יותר מ-20 שנה.

גם יתר ההוראות שבחוק היסוד הזה, באות לחזק את מרכיב ה"מדינה היהודית" ולמחוק את מרכיב ה"מדינה הדמוקרטית", הכלול באותו איזון עדין.

אין מדובר בהצהרות סמליות בלבד. כשכותבים בחוק יסוד הוראה כי "הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי", כוללת הוראה זו מה שקרוי בשפה המשפטית "הסדר שלילי". הצהרה חזקה לא רק על מה שיש בה - אלא גם על מי ועל מי שאינם בה.

שוחרי הגזענות ועוכרי שלטון החוק

לא צריך לעסוק בפיענוח כתבי-צופן כדי להבין את מגמת החוק, אלא רק להמשיך לקרוא: לצד הטבעת יהודיותה של המדינה כערך עליון על פני כל ערך אחר בתווי הפנים של ישראל, קובעת הצעת החוק כי "מדינת ישראל היא בעלת משטר דמוקרטי".

הסעיף הזה הוא מסוכן פעמיים - הן בשל היותו נחות באופן מובהק לעומת סעיפי ה"יהודיות"; והן לאור העובדה שהוא מצהיר חגיגית על המובן מאליו.

השכבה העמוקה יותר שבה טמונה הסכנה באותה הצעת חוק יסוד, נובעת מהמעמד החוקתי שהיא עלולה לזכות לו, אם היא תהפוך להיות חלק ממארג חוקי היסוד של המדינה. ככזו, היא עשויה להוות עילה לתקיפתה של חקיקה רגילה של הכנסת, המקבעת את ערך השוויון וזכויות האדם בין כל המגזרים. תקצר היריעה מלפרט את כל הסכנות האופרטיביות הנובעות מכך.

מבחינת שוחרי הגזענות ועוכרי שלטון החוק בישראל - יש אנשים כאלה - מדובר בניצחון בכל מקרה: או שבית המשפט העליון ייסוג עוד יותר משימוש בסמכותו להפעלת ביקורת חוקתית, או שהוא יפעל, בשם חוקה מעוותת ההולכת ומתגבשת, להעמקת סממני האפרטהייד במשטר הישראלי.

צרו איתנו קשר *5988