המלך הפילוסוף

האסון הפיננסי הסיח את הדעת מהצלחת הדמוקרטיות האסיאניות

סמוך לגיל 90, לי קוואן-יו הוא המלך הפילוסוף. לפני 54 שנה הוא קיבל לידיו ניהול של עיר-מדינה בדרום חצי האי של מאלאיה, בין מלזיה לאינדונזיה. סינגפור נוצרה מלכתחילה כדי להגן על נתיבי השיט של הקיסרות הבריטית. מבלי להתכוון היא הפכה למדינה עצמאית, כאשר הקיסרות ירדה מנכסיה. היא התחילה בהכנסה שנתית של 500 דולרים לגולגולת. חמישים שנה ויותר אחר כך, ההכנסה לגולגולת גדלה פי מאה.

מה אפשר להגיד על הצלחה כזאת חוץ מזה שהיא מעניקה לבעליה את הזכות להישמע, אפילו כאשר יוהרה משתלטת על קולו, והוא מטיף מוסר לדמוקרטיות המערביות, ומשיא נוסחאות של התרחקות מדמוקרטיה לכל השאר. לי קוואן-יו עורר תמיד סקרנות ניכרת. לפני שסין התחילה את הרפורמות הכלכליות שלה, בסוף שנות ה-70, הוא היה הסיני שהראה מה סינים יכולים לעשות, ובלבד שתינתן להם ההזדמנות.

ג'פרסון או קונפוציוס

כאשר הארצות החדשות, שנולדו על חורבות ברית-המועצות, חיפשו מצפן פוליטי, הן השתעשעו תחילה ברעיונות של קפיטליזם דמוקרטי. משלחת אמריקאית הגיעה בימים ההם לקירגיזסטן הנידחת, ונדהמה לשמוע את הנשיא הפוסט-סובייטי מצטט מכתבי תומס ג'פרסון. אבל רעיונות ליברליים - כמו למשל ויתור מרצון על הנשיאות לאחר שמונה שנות כהונה - לא הסתדרו עם ההרגלים ועם הציפיות.

השליטים החדשים היו זקוקים לאליבי: תעודת הכשר חדשה לאוטוקרטיה, זאת אומרת עריצות ושלטון יחיד. לי קוואן-יו העניק אותה ברוחב-לב. יציבות חשובה מפלורליזם המניב אנרכיה, הוא אמר; פיתוח כלכלי מואץ חשוב מחופש דיבור חסר אחריות (פרפרזה, לא ציטוט).

המסר נקלט ברצון. ניתן לו תוקף מיוחד בשנים הראשונות של המאה ה-21, כאשר משבר כלכלי כרוני בדמוקרטיות המערביות ליווה את הרושם הכללי של שקיעת השפעתן. גם באסיה לא היה צורך עוד להשתחוות לפני הדגם היפני, על תכניו הדמוקרטיים, מפני שבולדוזר סיני עצום ממדים רמס את הכול מלפניו.

גם אם סין מוסיפה להדפיס את מאו צה טונג על שטרי הכסף שלה, היא המירה את התירוץ המאואיסטי של עריצותה בתירוץ סינגפורי. אילו הסינים היו הינדואים, הם היו יכולים להגיד על לי שהוא גלגולו התשיעי של קונפוציוס: המנדרין, הפילוסוף, מורה ההלכה, תוחם הגבולות, כותב החוקים; המאזן המהולל של כל הצרכים החברתיים, המדיניים והכלכליים.

ומה עם טייוואן? דרום קוריאה?

כמובן, היה אפשר לטעון במידה ניכרת של רצינות, שסינגפור אינה הדרך היחידה להצלחה, או אפילו הדרך הסינית היחידה להצלחה. טייוואן יכלה להיות אבן שואבת לחלופה קפיטליסטית שהיא דמוקרטית למהדרין. דרום קוריאה - אינה סינית, אבל עם תערובת סמיכה של קונפוציוס - היא אופציה נוספת. שתיהן - טייוואן ודרום קוריאה - נחלצו מעוני ומכלכלה אגררית מפגרת תחת עיניהם הבוחנות של עריצים. אבל הן השילו את העריצות כמעט באותו הזמן עצמו, ללא מהפכות תחריר. העריצים עצמם הכירו בצורך להתבגר.

האסון הפיננסי של 2008-2007 הסיח את הדעת מהצלחתן של הדמוקרטיות האסיאניות. נוסחת סינגפור ונוסחת בייג'ין האפילו על כולן. מכוחן היה אפשר להציג את השאלה הרצינית מאוד אם קפיטליזם מצליח מוכרח להיות דמוקרטי (ומצד שני, כמובן, אם דמוקרטיה מצליחה מוכרחה להיות קפיטליסטית, אבל זה עניין לטור אחר).

לי קוואן-יו מתקרב והולך אל סוף הדרך, ועתה זה כינס את הרהורי חצי המאה האחרונה בספר. את עקבותיו הדיגיטליים תוכלו למצוא עלי רשת (tinyurl.com/cf7os9o). חשובי התקשורת וחשובי האקדמיה מאזינים לכל הגה, בדחילו ורחימו.

המדריך העליון

לי קוואן-יו עלה לשלטון באופן דמוקרטי. מאז, סינגפור הפכה למדינה חד-מפלגתית למעשה. לפני 37 שנה היא גורשה מן האינטרנציונל הסוציאליסטי (שבו חברה גם מפלגת העבודה) בגלל דיכוי החירויות הדמוקרטיות. בחירתו של נציג אופוזיציה אחד ויחיד לפרלמנט הייתה סיבה לפאניקה. האם זה היה הכרחי? האומנם המשמעת הלאומית הייתה מתמוטטת, אילו הורשתה אופוזיציה לפעול ללא הגבלות? קשה לדעת. ברור למדי שאת הדגם הזה אי-אפשר לחקות בכל מקום, ובוודאי לא בארצות גדולות מסינגפור (יש איזה 191 כאלה). עריצות נאורה, התלויה ברחשי הלב של אוליגרכיה, חזקה עליה שתניב שימוש לרעה בכוח כמעט בכל מקום אחר (סין למשל).

אין זו רק שאלה של ריכוז כוח פוליטי. חשובה עוד יותר היא השאלה אם היד המדריכה והמכוונת לא תחנוק בסופו של דבר כל יוזמה וכל העזה. פריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות לא ייתכנו אלא בחברה פלורליסטית. אינטרנט מאואיסטי, סטליניסטי, או פשיסטי? כל השומע יצחק.

הייתכן שללי קוואן-יו יש קורטוב של חרטה על הכיוון חסר הפשרות שבחר? ובכן, הוא מפליג בספר החדש בשבחה של אמריקה. יתרונה הגדול על-פני כל השאר הוא "יכולתה העצומה להתחדש ולהתחיות" (tinyurl.com/ce5w798). אכן. האומנם אפשר לסמוך על מדריך עליון שיפיח רוח כזאת? וכי לא ראינו מה קרה למהפכות מצליחות בדור השלישי או הרביעי, כאשר הסתיידות עורקים השתלטה על מדריכיהן העליונים?

אגב, סינגפור עצמה משתנה בעל כורחה של משפחת לי (אבא הוא העליון, בנו הוא ראש הממשלה). לאופוזיציה יש רק שישה מושבים בפרלמנט של 87, אבל היא קיבלה 40% מהקולות בבחירות האחרונות. המדיה החברתית אינה פוסחת על סינגפור, עם תוצאות בלתי חזויות. האם גם לסינגפור תהיה "היכולת העצומה להתחדש ולהתחיות"?

כך או כך, מעט מאוד אנשים מבני זמננו ראויים לתשומת הלב שחוזר ומקבל עכשיו לי קוואן-יו. יש לו מקום בכל ויכוח רציני על עתיד הדמוקרטיה. שמא נתחיל?

צרו איתנו קשר *5988