עיני, לפיד או כץ: מי באמת ניצח בקרב על השמיים הפתוחים?

1. שר התחבורה, ישראל כץ, מקפץ מאז שלשום בערב בין אולפני הטלוויזיה והרדיו, לבוש חיוך ניצחון כמו בימים הטובים של משה כחלון מול חברות הסלולר. 'אישרנו בממשלה את הסכם "שמיים פתוחים" למרות כל הלחצים, הוא סיפר, וממילא השביתה הייתה מיותרת כי הסכמנו מראש לדבר על הוצאות הביטחון. גם שר האוצר, יאיר לפיד, חזר על אותה סיסמה: השביתה הייתה מיותרת. אבל המציאות, מה לעשות, שונה ב-180 מעלות. בלי השביתה בחברות התעופה הישראליות וללא האיום בהשבתת נתב"ג, משרד האוצר לעולם לא היה מסכים למימון פנטסטי של 97.5% מעלויות הביטחון והאבטחה של אל-על ויתר החברות הישראליות. עד לאותה שביתה, כדאי להזכיר, המדינה הבטיחה לממן 80% מהוצאות האבטחה לעומת 70% כיום, ולפתוח במה שכינו באוצר "דיאלוג" לצורך "התאמות נוספות".

האופטימיים ביותר קיוו שהממשלה תסכים ל-85%-90% מימון, לא יותר. כדי לסבר את האוזן, אל-על לבדה הוציאה בשנת 2012 סכום של 33 מיליון דולר, שהם כ-118 מיליון שקל, על ביטחון ואבטחה. כל אחוז של מימון שווה ל-1.2 מיליון שקל. במילים אחרות, מדינת ישראל הבטיחה אתמול לאל-על כ-100 מיליון שקל בשנה. הסכום הזה אגב יכול לגדול, כי אם תתבוננו בטבלה המצורפת תראו כיצד הוצאות הביטחון של החברה עולות דרמטית בכל שנה ושנה.

תיאורטית, אם אל-על הייתה זוכה למימון כזה כבר בשנת 2012, שבה הפסידה 70 מיליון שקל, היא הייתה מסיימת ברווח נקי של 30 מיליון שקל. חשבון פשוט. נכון, בעולם של שמיים פתוחים זה לא מה שיחזיק את החברה מעל פני הים, אבל זה יעזור לה להתמודד טוב יותר עם האתגרים, בליווי ההתייעלות והיצירתיות העסקית הנדרשת.

2. גם כשהוחלט כי הממשלה תישא בנטל האבטחה המרחבית של אסדות הקידוח, כחלק מההחלטה לאמץ את מסקנות ועדת ששינסקי, הדבר נתפס תחילה כסוכריה קטנה להמתקת הגלולה המרה של יצחק תשובה ושותפיו. היום ברור כשמש כי הייתה זו סוכריה גדולה מאוד, בעלות של מאות מיליוני שקלים מכספי המסים.

אלוף-משנה אילן לביא, ראש מחלקת תכנון וארגון בחיל הים, עמד לפני מספר ימים על סיפונה של ספינת טילים בדרך לאחת האסדות כשהוא מספר במלוא הפאתוס למצלמות ערוץ 2 על משימת ההגנה החדשה, כאילו נשלח לכבוש מחדש את הבופור. לפי שעה הפעילות הזו נעשית מהתקציב השוטף של צה"ל, אבל בחיל הים כבר דורשים "לצבוע" תקציב מיוחד של 3 מיליארד שקל לטובת רכישת ספינות, מכ"מים, כלי טיס בלתי מאוישים ותחזוקה שוטפת.

יצחק תשובה ויועציו, בדומה למקרה של אל-על וההסתדרות, ידעו בשלב מסוים שהקרב על ביטול מסקנות ששינסקי כנראה אבוד מראש, אלא שהקמפיין האגרסיבי נמשך כדי להשיג כל פרי אפשרי בסופו של יום - למשל סוגיית האבטחה. בשני המקרים, המימון הממשלתי של הוצאות האבטחה אינו מובן מאליו. צה"ל לא מבצע סיורים סביב בתי הזיקוק של עידן עופר או בינו צדיק, וגם לא סביב המפעלים הפטרוכימיים של פדרמן. בהתאם, מאבטח חמוש על המטוס זה כבר לא תופעה ייחודית לחברות תעופה ישראליות. מאז הפיגוע במגדלי התאומים בשנת 2001, חברות התעופה בעולם, לפחות הגדולות והבולטות שבמדינות המערב, משקיעות יותר ויותר באבטחה. רובן יכולות לחלום על מימון ממשלתי של 97.5%.

3. אף שעופר עיני הציב בשיחות סגורות את מימון הוצאות הביטחון כיעד, מה שהופך אותו למעשה כמנצח בסיפור הזה, הוא בכל זאת חטף מכה קלה בכנף. כץ ולפיד לא טרחו לספר לו שהסכם שמיים פתוחים מובא להצבעה בממשלה, וזה בהחלט שינוי מכוון של כללי המשחק. זה לא רק עניין של אגו, אלא של מהות: בתי הדין לעבודה קבעו יותר מפעם אחת כי יש לנהל מו"מ אמיתי ובתום לב עם העובדים, במקרה של החלטות שיש בהן משום השלכות על מקום העבודה. המדינה במקרה הזה היא לא המעסיק אלא הרגולטור, אבל הכללים האלה חלים גם עליה.

רק לאחרונה ביקר ביה"ד לעבודה את המדינה על כך שהחלה לספק רישיונות לתחנות כוח פרטיות לפני שנוהל מו"מ בעניין עם עובדי חברת החשמל. לכן, כשהממשלה קודם מאשרת רפורמה ורק אחר כך מודיעה כי תנהל "דיאלוג" (ורק על הפרטים שמחוץ להסכם), זה לא דבר של מה בכך. לצורך השוואה, ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל הסכימה הממשלה לסעיף שיישומו יחל רק לאחר השלמת מו"מ והסכם עם העובדים. המו"מ הזה, אגב, נמשך שנים.

עיני ניצב היום בפני ממשלה בלי עוגן פוליטי משמעותי להסתדרות: העבודה מחוץ לממשלה, כך גם ש"ס ששותפה לקואליציה של עיני בהסתדרות, ומנגד יאיר לפיד ונפתלי בנט בזים לארגון שבראשו הוא עומד. נתניהו, באופן אירוני, הופך לגורם המתון עבור ההסתדרות, וגם זה אומר הרבה.

4. המעסיקים בישראל יכולים ללמוד שיעור קטן מהמערכה סביב שמיים פתוחים: ועדי עובדים, רחמנא ליצלן, יכולים לשרת טוב מאוד לפעמים את העסק - לפחות כזה שמושפע מהחלטות רגולטוריות. הרי 97.5 אחוזי המימון של אבטחת אל-על לא הגיעו מההופעות האלגנטיות בטלוויזיה של מנכ"ל החברה, אליעזר שקדי. לא ההילה שלו כמפקד חיל האוויר לשעבר ובטח לא שכרו המנופח הביאו להישג הזה. היה זה אותו ועד עובדים והסתדרות מושמצת שחתמו על צ'ק של 100 מיליון שקל בשנה. תארו לכם את חברת פלאפון ניצבת בעתיד מול רפורמה כזו או אחרת מצד הרגולטור, כשהפעם יש לה ועד עובדים בחצר. אותם עובדים שבהם נלחמה ההנהלה בשיניים, גררה את מכוניותיהם כי העזו להתארגן ואפילו לשבות על זכותם להתארגן.

היום בבוקר היה מי שכתב שישנם עובדים מיוחסים בישראל, כאלה שמוגנים על-ידי ועדים חזקים, ומנגד עובדי קבלן ואחרים ללא כל הגנות. באופן אבסורדי, אלה שמיוצגים על-ידי הוועדים נתפסים כאנשים הרעים. כמי שמגנים על מעטים על חשבון הרבים. אבל האם הפתרון הוא יותר עובדי קבלן, או שמא יותר עובדים מוגנים? המודל הנכון הוא המודל המאוזן, ותפקידם של ועדי עובדים הוא בהחלט לאזן את הכוחות. עובדי אל-על הם אכן מיעוט, אבל מחר יהיו אלה העובדים בענפי המזון ובכל ענף תורן אחר שיידרש להעמיק את התחרות.

לפעול למען הצרכן זה חשוב, אבל כל צרכן הוא גם עובד. בחיים הגלגל נוטה להסתובב, ואת זה צריכים לזכור היום גם ישראל כץ ויאיר לפיד המחייכים.

 המרוויחים והמפסידים

 הוצאות האבטחה