בסך-הכול תאונה, תמשיכו לנסוע

א.

תוגה אינסופית ממלאה את לבי בעופרת כבדה בכל פעם שאני שומע ברדיו שהייתה תאונה בכביש כך וכך ושיש עומסים כבדים "בגלל סקרנים". במשפט הבא הקריין או הקריינית תמיד מבקשים מהנהגים "להמשיך בנסיעה, לא להתעכב".

הכוונות הטובות, אומרים, מרצפות את כל הדרך אל הגיהינום. ולמרות הכוונות הטובות, אני מוצא את הדרישה הזו שלא להסתקרן ולא להתעכב אכזרית למדי, שלא לומר לא אנושית. לעזאזל, אני אומר לעצמי, אדם, כמוך וכמוני, נפצע, אולי נהרג חלילה. חיים שלמים נהרסו ברגע, כי אף אדם איננו אי. ואם כולנו אכן רקמה אנושית אחת חיה כמו שאומר השיר, הרי שמשהו מת בכביש הזה בכל אחד מאיתנו ומידת העצב והאובדן בעולם התגברה במעט על חשבון השמחה והאהבה. זה רגע נורא.

אז מה, תגידו לי אתם, יכול להיות יותר טבעי ונכון ואמיתי מאשר להתעכב לרגע או שניים, להביט, להרגיש את הרעד הקפוא זוחל במורד עמוד השדרה? מה יותר אנושי מלהאט, מלנצל את הזמן הזה למחשבה או שתיים על הזמניות ועל המקריות השורות בכול ועל כוחו האימתני של הרגע? ומה יותר מעניין מלראות את המכונה הזו, היקרה כל-כך ללבנו, פגועה ומרוסקת בצד הכביש, שבירה כקליפת ביצה? ואתה הרי סומך עליה בחייך ובחיי ילדיך. התנועה תיעצר? שתיעצר!

אל תהיו סקרנים, הם אומרים לנו. אל תביטו. אל תביעו עניין. אל תחשבו על מה שקרה, גם לא על מה שיכול היה לקרות אולי גם לכם. אל תפריעו לתנועה לזרום. תתנהגו כרגיל. לא קרה שום דבר. מוות, פציעה או כאב של מישהו אחר אינם עניינכם, אתם פשוט שימו שתי ידיים על ההגה, הסתכלו ישר והמשיכו לנסוע. אל תתעצבו, אל תתעכבו, אל תחשבו. רק אל תאחרו לעבודה, זה הכי חשוב. העיקר שהמכונה תמשיך לעבוד, ונעבור לפרסומות.

ב.

אז אני אומר להפך. ראיתם תאונת דרכים, חלילה? תסתקרנו. תתעכבו. תעצרו. תביטו. תצטמררו. תחשבו. תעשו מה שאתם רוצים. אבל תהיו בני אדם. רק אל תמשיכו כרגיל. מצדי, הייתי ממליץ לכם להעמיד את האוטו לרוחב הנתיב, לשבש את התנועה כדי להסב את תשומת הלב לחיים שהשתבשו. כי מישהו נפצע פה, או נהרג חלילה, והמישהו הזה יכול היה להיות מישהו שאתם אוהבים, או אתם בעצמכם, שלא נדע.

אני מכיר גם את כל הטענות הנגדיות: שמדובר בסתם יצר מציצנות דוחה (ויש שיאמרו סדיזם מודחק); יש גם משהו בטענה שאלה המאטים ובוהים באסונם של אחרים פוגעים בפרטיותם של אלה שנפגעו וחמור מכך, מעכבים את כוחות ההצלה ומסכנים נהגים אחרים. אבל אני רוצה לחשוב שמדובר ביוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל. ובכל מקרה, אני מנסה להעביר פה עניין עקרוני.

אל תהיו סקרנים - איזו מין אמירה נוראית היא זו? כשחושבים על זה, זו אולי אחת האמירות שהכי מתמצתות את רוח התקופה, שכולה הכתבה מתמדת מלמעלה של מה להרגיש כלפי מה ומתי. אתה מוזמן להתעצבן בחדשות, להתרגש בפרסומות, לשמוח כשמוזילים את מחירי הטיסות ולשנוא את החרדים ואת הערבים ואת הוועדים החזקים בכל רגע נתון. אתה מתבקש להזדעזע, נדרש להתאהב, נדחף להיזכר - אבל רק בזמן ובמקום שהם אומרים לך לעשות את זה.

הם מצפים ממך שיהיה לך אכפת מתאונת דרכים כשאתה יושב בבית, אדיש, רפוי ובטוח יחסית מול הטלוויזיה, אבל להיות אדיש כלפיה לחלוטין כשאתה רואה אותה מול העיניים. האין זה הדבר הכי מטורף ששמעתם עליו בחיים שלכם?

ג.

ועוד. כשהם אומרים את המשפט הנוראי הזה "במקום נוצרו פקקי תנועה בגלל סקרנים ואנחנו מבקשים מהנהגים שלא להתעכב", הם גורמים לנו לכעוס על אלה שכן אכפת להם, במקום לכעוס על אלה שלא שמים קצוץ. ויותר מכך: הם גורמים לנו לשטום, גם אם לא נרצה, את קורבנות התאונה עצמם, שהרי הם, בדיוק כמו הסקרנים, מעכבים אותנו. ולא רק אותנו, את המשק כולו.

הייתי רוצה שזה יהיה בדיוק ההפך. הייתי רוצה לשמוע קריינית אחת אומרת משהו כמו "הייתה תאונה בכביש כך וכך ונהג במזדה אדומה המשיך לנסוע מבלי שיהיה אכפת לו". הייתי רוצה ששוטרים ירשמו דוחות לנהגים שלא מזילים דמעה וישללו רישיונות מאלה שלא מפנים את מבטם. אבל לא, הם ואנחנו שבויים במין קונבנציה עקומה ואכזרית.

ואחר כך (הו, צחוקו האכזרי והאירוני של הגורל), הם נהנים להזדעזע במהדורות חדשות - וזה קורה בתדירות של אחת לכמה חודשים - כשקורה אסון (בדרך כלל מסוג האלימות חסרת הפשר) ואף אחד לא עוצר להביט. לאיזו מין חברה הפכנו, הם מתבכיינים. אתם מבינים את זה? כשנוח להם, הם מטיפים לאדישות, כשנוח להם, הם מגנים אותה. צבועים! אתם לא רואים שזה אותו הדבר בדיוק? אין מטבע שאין לו שני צדדים.

ד.

ותמיד יכול להיות יותר גרוע. בבריטניה, קראתי ב-BBC, רכש לאחרונה משרד התחבורה 3,000 קירות מודולריים שנועדו להקמת חומה זריזה סביב תאונת דרכים, כדי למנוע מהאנשים להסתקרן ולהתעכב. הם פשוט יעלימו את מה שקרה מהציבור, שאף אחד לא יחשוב חלילה, שאף אחד לא יתעצב אל לבו הצרכני בדרך אל הקניון. חסר רק שיתחילו להקרין על הקירות האלה פרסומות למשחות שיניים כדי להשלים את המטאפורה.

זו האכזריות המובנית באורח החיים המודרני, שחלקים רחבים ממנו נסובים סביב הכחשה חסרת תוחלת של הדברים שאין להכחישם. הזיקנה. המוות. העוני. חוסר השליטה. ההכחשה של עצם הרעיון הבסיסי של להיות אדם. הם רוצים אותנו כאוגרים בכלובים, רצים בלי הפסקה בתוך עיגול, לא מתקדמים לשומקום.

ה.

הם מבטאים את המילה "סקרנים" כאילו הייתה קללה. אבל הסקרנות איננה גנאי - היא אולי התכונה האנושית המולדת הטובה ביותר, הנעלה ביותר. היא עומדת בבסיס ההתקדמות שלנו. היא מה שהופך אותנו למה שאנחנו. מה היינו בלי הסקרנות? כשהם אומרים לנו לא להסתקרן, הם אומרים לנו לא להיות בני אדם. בלי הסקרנות אין מדע ואין סיפורים, אין אהבה ואין חינוך ואין כלום. יש רק שממה, אימה וצלמוות.

היפוכה של הסקרנות הוא האדישות, אולי התכונה הבזויה ביותר ולבטח העצובה ביותר. היעדרה של סקרנות, תשאלו כל רופא, הוא מהתסמינים הראשונים של דיכאון. זו פתולוגיה. אדם בלי סקרנות הוא אדם חולה. והדבר נכון גם לגבי מרבית החיות.

הסקרנות היא קדושה. היא השאלה "למה". היא הרצון להשתפר. היא השאיפה לידע. היא הכול. לפקוד עלינו לא להסתקרן - או להסתקרן רק כשאומרים לנו, שזה אותו הדבר - היא פקודה בלתי חוקית בעליל שכל הדגלים השחורים מתנופפים מעליה.

אם יש דבר שחסר לנו זה עוד סקרנים. הבו לי עוד אלף סקרנים, ואהפוך את העולם למקום טוב יותר, או לכל הפחות למעניין יותר לחיות בו. ובעצם, זה אותו הדבר בדיוק.

ו.

23,904 אנשים נפגעו בתאונות דרכים בשנת 2012 (לפי נתוני הלמ"ס), מתוכם 263 הרוגים. מספרים עצומים, כמעט בלתי נתפסים. לא יודע מה איתכם, בעיניי זה מצדיק לגמרי עומסי תנועה בשני הצדדים. זו אמנם ירידה של כמעט 12% מהשנה שקדמה לה, ומספר ההרוגים היה הנמוך ביותר ב-49 השנים האחרונות (אף שברבעון הראשון של שנת 2013 נרשמה עלייה של כ-20% במספר ההרוגים לעומת התקופה המקבילה אשתקד). ובכל זאת.

אז בחייאת, תהיו סקרנים. ולא פחות חשוב, סעו בזהירות. כי החיים יפים.

הייתי רוצה לשמוע קריינים אומרים משהו כמו "הייתה תאונה בכביש כך וכך ונהג במזדה אדומה המשיך לנסוע"