תעשיית המיתוסים

ספינים, שיווק, מיתוג, יחסי ציבור. כן, זו כבר שיטה. אכן, הניגוד בין מראית העין לבין המציאות הפך למגיפה בימינו. במקרים רבים הניגוד הזה הוא תוצאה של הולכת שולל מכוונת; בחלק מהמקרים, חלק די קטן, הוא תוצאה של בלבול תמים ונאיביות רצופה כוונות טובות.

לפני כשלוש שנים ציטטנו את ז'אן בודריאר, פילוסוף וסוציולוג צרפתי שפרסם לפני קרוב ל-30 שנה את הספר "סימולקרות וסימולציה". המסר של בודריאר, כתבנו אז, רלוונטי וראוי לבחינה בכל אחת מהמערכות המשפיעות על חיינו - הפוליטית, המשפטית, הכלכלית והתרבותית.

לפי בודריאר, סימולציה פירושה התחזות, הופעה של משהו כממשי בכוונה להטעות וליצור אשליה. סימולקרה (מקור לטיני) היא דימוי, מראית עין או ישות פנטסטית הנראים מציאותיים. לטענת בודריאר, סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. בעידן הפוסט-מודרני, הדימויים המייצגים כביכול את המציאות הפכו למציאות עצמה. זה עידן שבו אבדה היכולת שלנו להבדיל בין הממשות לבין ייצוגיה.

בודריאר מדגים זאת בין השאר בפרק שלם המוקדש לתקשורת. הוא כותב שזו אינה קיימת עוד במובנה המילולי, כלומר גוף המתווך בין מציאות למציאות, אלא היא מתפקדת כמו פיתיון שאליו נמשכים המיתוסים.

אנו מניחים שלא מעט קוראים מזדהים עם ההשקפה הזאת: לא חסרים מיתוסים המתגלגלים בתקשורת שאינם מחוברים כלל למציאות ואינם מבוססים כלל על עובדות. הם סוג של מראית עין המשווקת ע"י "מומחים" או "יועצים" לתקשורת המקרקרים כמו תרנגולות סביב כל שר, כל חבר כנסת, כל מנכ"ל בחברה ציבורית, כל ארגון, בין אם ציבורי או פרטי.

השבוע התקבצו להן כמה סימולקרות, אם נשתמש בשפתו של בודריאר. הנה הן הסימולקרות הכלכליות של ישראל, האין-מציאות שהפכה למציאות בפועל.

המיתוס: "הפרזיטים של הצבא נהנים מפנסיות תקציביות שמנות"

השבוע חשף "גלובס" כמה מספרים מדהימים של מפלצת הפנסיה התקציבית. אחרי שנים שבהן משרד האוצר ו"רבני ההסתה" שלו בתקשורת הצליחו להפנות את הזרקור לעבר הפנסיות בצבא, התברר שהפנסיות השמנות נמצאות (גם ובעיקר) במשרד המשפטים, בבנק ישראל ובאוניברסיטאות. "רבני ההסתה" בתקשורת הצליחו להעלים את כל העניין הזה מעל פני השטח, ולא בכדי. פנסיות של עשרות אלפי שקלים בחודש שניתנו לבכירים במשרד המשפטים ובאקדמיה ולקבוצה גדולה מאוד של מורמים מעם בבנק ישראל (לחלקם אף ניתנו משכורות ופנסיות כפולות ומשולשות) נעלמו מהעין הציבורית כלא היו כי "רבני ההסתה" רצו שהן ייעלמו.

השבוע ניסה "גלובס", ללא הצלחה, להשיג את תגובתם של כמה פרופסורים לעניין, לגשש במשרד המשפטים, להשיג עוד נתונים מבנק ישראל (פתאום הארגון הזה, המדינה בתוך מדינה הזאת, על שלל חוקריו, לא מצליח להפיק נתונים על הפנסיות השמנות של עובדיו. שקיפות? כמובן, אבל לא בבית ספרנו). זה לא מפתיע. כל הארגונים הללו אינם חברים בהסתדרות, אינם חברים באיזשהו ועד, אבל הם הוועד הכי חזק במדינה.

אבוי לצביעות, אבוי להתחסדות, אבוי לצדקנות ואבוי לבושה. מגדלור הנאורות של ישראל, הבסיס הערכי, הדמוקרטי והתרבותי שלה, האנשים שמטיפים לנו מוסר ואומרים לנו כיצד להתנהג, כיצד להתייעל, כיצד לעבוד עד הנצח וכיצד לצמצם את חוסר השוויון העצום בישראל; האנשים המופקדים על קבלת החלטות אומרים לנו בעצם: בנו לא ייגעו, אנחנו מורמים מעם.

על פי הערכות, האוצר ניסה בעבר לארגן איזושהי תספורת למקבלי הפנסיות התקציביות השמנות. היה גם ניסיון לדבר על לבם של הסגל הבכיר באקדמיה ולגרום להם לוותר במשהו. הניסיונות האלו היו כמו כוסות רוח למת. בנו לא ייגעו ועלינו לא ידברו. "רבני ההסתה" בתקשורת יסיטו את האש רק לעבר "אוכלי החינם" בצבא.

הצבא הוא אכן המשקולת הכי כבדה בפנסיה התקציבית; אכן יש בעיה בגיל הפרישה (במיוחד זה של הכוחות שאינם לוחמים), אבל הממוצעים כפי שסיפק האוצר ל"גלובס" חוטאים לאמת, כי זו דרכם של ממוצעים: הם משקרים. קצבת פנסיה של 16,600 שקל בממוצע בחודש בצבא היא נתון מעוות שאינו משקף כלל את רמת אי-השוויון העצום בפנסיות בצבא. מצד אחד ישנם אלפי קצינים בדרגות בכירות שהיה מי שדאג להם, בדומה לבכירים באוניברסיטאות, במשרד המשפטים ובבנק ישראל. ומצד אחר ישנו הרוב, עשרות אלפי נגדים וקצינים זוטרים המקבלים פנסיה נמוכה יחסית. אותם הפכו "רבני ההסתה" בתקשורת לפרזיטים, לבטלנים ולאוכלי חינם.

אחד מהם הטריח את עצמו השבוע וזעק את זעקת אותו רוב דומם. אנשי אגף התקציבים באוצר, הפרבדה שלהם, שכירי העט שלהם והדובר הנאמן שלהם בתקשורת, בבקשה תכירו: אהרון קדרון, גמלאי צה"ל, פרש מהצבא בתחילת 1989, בגיל 42, בדרגת רב סרן. הוא כתב לנו מכתב שכותרתו "מספיק עם השקר הגדול וההסתה הפרועה בנושא הפנסיה התקציבית לגמלאי צה"ל".

"שירתתי 21 שנה במערך הטכני של חיל האוויר, מתוך מניעים ציוניים ופטריוטיים", הוא כותב, "רוב שנותיי, הן כחייל והן כקצין, עבדתי כמו חמור, ימים כלילות, שבתות וחגים ולא פעם אף סיכנתי את חיי. שלושת ילדיי גדלו כמעט ללא אב. כשאשתי הייתה זקוקה לי, לא הייתי שם.

"חבריי שיצאו למגזר הפרטי הרוויחו הרבה יותר וחיו גם הרבה יותר טוב. מה ש'החזיק' אותי ואת רבים מחבריי היה הידיעה שבסוף השירות נזכה ל'צ'ופר קטן', בהחלט קטן, בדמות פנסיה חלקית, שלרוב היא לא הפנסיה שממנה אפשר להתקיים בהמשך החיים, אלא תאפשר קיום מינימלי, גם אם לא נוכל להשתלב בשוק העבודה האזרחי, כי מה לעשות, כבר אז, בסוף שנות ה-90', גיל 42 היה מעט 'זקן' מדי והיה די בעייתי למצוא עבודה".

רס"ן קדרון שלח לנו את התלוש הפנסיוני שלו והפציר בנו לפרסם אותו (ראו בתחתית הכתבה). כך הוא כותב: "אני מקבל כיום קצבה ברוטו של כ-6,000 שקל. תוספת שחיקה והפרשים מביאים אותי לברוטו של כ-8,000 שקל. אחרי הורדת מס הכנסה של כ-2,900 שקל (בגלל שאני עובד, כי הרי קשה לחיות רק מפנסיה כל כך שמנה), ואחרי הורדות של מס בריאות, ביטוח לאומי וכדומה, ואחרי הפחתה של כ-1,800 שקל עקב החזר היוון (עוד עוול נורא שלא כאן המקום לפרטו), אני מקבל כ-2,000 שקל נטו.

"אין לי ספק שאכן יש גם כאלה שמקבלים יותר ואפילו הרבה יותר, אבל ממוצע של 16,600 שקל לגמלאי זה הגזמה פראית, שקר גס ופופוליזם זול שמטרתו להסית נגד אוכלוסייה ללא הגנה, על מנת לנגוס ולשחוק עוד ועוד בגמלאות שלנו, שממילא נשחקו קשות בשנים האחרונות".

אחרי מכתבו של קדרון התכווצנו בכיסאותינו. האמת? התמלאנו בושה, בעיקר בשביל כל "רבני ההסתה" של התקשורת. כן, יש בעיה עם הפנסיות. כן, יש בעיה קשה בגיל הפרישה המוקדם מאוד בצבא. כן, יש כאלה שיכולים לחלום על הקצבה ברוטו של רס"ן קדרון גם כשהם יוצאים לפנסיה בגיל 67. אבל איך אפשר להגג ולברבר בלי סוף על "הפנסיות השמנות בצבא" ולעורר שנאה בהכללות סוחפות כלפי עשרות אלפי אנשים טובים? אפשר גם אפשר. כך זה עובד בישראל.

את האשמה במקרה הזה צריך להפנות גם למשרד הביטחון. שיואילו הגנרלים שם לשחרר סוף סוף את הנתונים האמיתיים של הפנסיה התקציבית בצבא ויפסיקו לגרום עוול לעשרות אלפי גמלאים. יואיל משרד הביטחון לפרסם את הפנסיות לפי דרגות, לפני פילוחים של רמות פנסיה וכדומה, כדי שהציבור יידע את האמת לאמיתה: יש קבוצה מצומצמת יחסית שגורפת את השמנת, וכל השאר, הרוב הלא מוגן, בלשונו של קדרון, מקבל פנסיה שהיא רחוקה מאוד מכל האגדות המופצות עליה.

המיתוס: "החוק לגיוס חרדים - צעד היסטורי ודרמטי"

כמה קשקשת וברברת סביב חוק שהפך לחזות הכול של הקואליציה, של שר האוצר יאיר לפיד ושל שר החינוך שי פירון, וכמובן של התקשורת. לפני שבועיים פרסמנו כאן מכתב של קורא חרדי, ובעקבותיו קיבלנו מבול של תגובות מהמגזר. המוטו היה ברור: הכוחניות וההתנשאות של לפיד עושים שירות הפוך להשתלבות ההדרגתית של חרדים בצבא ובכלל, כי יש קבוצות חרדיות קיצוניות שלפיד הוא כמו חלום שהתגשם עבורם, הוא הדלק שגורם להם להקצין עמדות, להסתגר ולהתבדל.

אבל התגובה הכי מרתקת שקיבלנו התייחסה, בחלקה, להתקפלות של לפיד בנוגע לתקצוב מוסדות הלימוד החרדיים, שגרמה לו להתקוטט עם אריה דרעי. שימו לב לסגנון העוקצני של "הקוראת החרדית", אפילו הבוטה-משעשע משהו, אבל השורה התחתונה תגיע בסוף ויש בה אפילו חדשות:

"לימודי הליבה הם אחד השקרים הגסים של יהיר לפיד, להזכירכם חסר בגרות שעף על דוקטורט. בכל בתי הספר של הבנות יש לימודי ליבה, חלקם עם תעודת בגרות מלאה - נתניה, חיפה ופתח תקווה, למשל, וחלקם עם מבחני חוץ/סאלד ששווים בערכם - אקוויוולנטיים. אך מעולם הן לא תוקצבו כמו כל תלמידי ישראל אלא עד 60%. זו אפליה על בסיס דת ואמונה, כי הילדות לומדות לבגרות, לומדות אח"כ להיות רו"ח ועובדות בפירמות ישראליות גדולות כברייטמן דלויט אלמגור, הן לומדות להיות עורכות דין, קלינאיות תקשורת ומתכנתות, שרטטות וכו'. לפיד רצה לחתוך מתקצובן החסר עוד 25%, רק כי הן חרדיות.

"כאשר התארגנה קבוצת נשים חרדיות לתבוע בבג"ץ על אפליה על רקע דת ואמונה, התקפל האיש מול חוסר החוקתיות של מעשיו. בערב חג השבועות פרסם 'ידיעות אחרונות' שהוא התקפל ואז פרסם לפיד (עוד) סטטוס לא נכון והתקוטט עם דרעי. המוסדות החרדיים מתבצרים יותר בעמדתם ומבטלים מסלולי הנהלת חשבונות וגרפיקה שהיו בסמינרים. הצלחת, יהיר!

"והכי חשוב, כך מוסט הדיון מתחמוני המס ותגלחותיהן של חברות הטייקונים, מעסקיהם לעתיד של פקידי האוצר, מבועת הנדל"ן, משוד הפנסיות הגדול של רפורמת בכר ומשחיתות שלטונית באופן כללי.

"כך מבקיעה מדינת ישראל לעצמה (עוד) גול עצמי וההמון מריע הידד. אנחנו יחד בספינה הטובעת, רוצים לעזור. אם תקדחו בתאינו חורים - תצילו את הספינה? מקווה לשיח ולא לדקלום מנטרות. משלמת מסים חרדית - אחת מני רבות שתורמות לעמה ולמדינתה וכואבת מאוד את הקרע המתהווה".

אמרנו לקוראת שהיינו שמחים לשלב אותה במערכת ב"גלובס", אבל היא ענתה לנו שהיא שמחה בחלקה. פנינו מיד למשרד החינוך כדי לקבל את תשובתו לטענות שהועלו במכתבה. חלפה יממה, חלפו יומיים, חלפו שלושה - אין תגובה. מתברר שכדי לברר דבר פשוט צריך כמה ימי לימודים ארוכים. מניסיוננו אנחנו גם מכירים את השיטה: אם הפרסום לא מוצא חן בעיני הממשל, הוא ימרח אותנו עד אין קץ. ביום הרביעי, אחרי קצת לחץ, הגיעה התשובה המעורפלת: "מוסדות החינוך החרדיים של הבנות מלמדים ליבה. כל בתי הספר העל יסודיים - הם מוסד מוכר שאינו רשמי, כך גם המוסדות החרדיים העל יסודיים שאינם רשמיים. התקצוב של בתי ספר אלה נעשה על פי אותם פרמטרים. בתי ספר שמגישים לבגרות מתוקצבים כמו כולם. מוסדות שלא מגישים לבגרות מתוקצבים פחות".

כולנו מבינים כעת שהצדק נוטה לצדה של "הקוראת החרדית". אכן, הגיע גם העת לדוח שיח קצת יותר מאוזן, שפוי והגון.

המיתוס: "כל הצדדים באי.די.בי, במיוחד הנושים, פועלים בנחישות לטובת הציבור"

אנחנו מקשיבים לשיח התקשורתי סביב אי.די.בי ומתפקעים מצחוק. בטלוויזיה מכריזים בקול דרמטי על "דרמה" ב"קונצרן הגדול במשק" כי הגופים המוסדיים עומדים להשתלט על החברה. איזו דרמה ואיזה נעליים. איזה קונצרן ואיזה גדול. איך יכול להיות שהופכים חברת החזקות של שלוש וחצי חברות לקונצרן גדול? תסמכו על כל הצדדים שאת ה"דרמה" הזאת יסחטו עד הסוף. כמו בתוכנית ריאליטי, היא עוד תמשיך לפרנס לא מעט "דרמות", עוד מיליוני מילים ועוד עשרות שעות שידור.

מצד אחד, נוחי דנקנר, שהביא את אי.די.בי עד הלום, ארגן לנו השבוע את התוכנית "קולה של אמא". למרבה המבוכה, גברת זהבה דנקנר אמרה באחד הראיונות: "אני פשוט רק ישבתי בדירקטוריון ובאתי בלי לקבל פרוטה אחת... פשוט לתמוך בו ולהיות איתו... ואני מוכרחה לומר שנהניתי מהעניין הזה ונהניתי להיות בדירקטוריון ולראות איך זה עובד..." (הפעם לא נוסיף דבר); מצד שני, בעלי האג"ח, המוסדיים, שחלקם פוצצו בזמנו את דנקנר בכסף זול ובלי ביטחונות ראויים, מפגיזים אותנו במשפטים משעשעים כמו "עידן חדש", "ניצור אי.די.בי חדשה, מתפקדת ובריאה יותר", "שינינו את כללי המשחק" ועוד ועוד הבלים מהסוג הזה; ויש עוד צד, הצד של הטרמפיסטים, כמו איל גבאי וחגי אולמן, שמונו ע"י בית המשפט למומחים ולמשקיפים, וכל מילה שיוצאת מפיהם היא כמו קוויאר, כי הרי תעריף כל שעת עבודה שלהם מתקרב ל-1,000 שקל, והם נהנים מעוד ועוד ישיבות, מעוד ועוד מצגות, ומעוד ועוד כותרות בעיתונים. כל מילה זהב. גם חשבון הבנק שלהם נהנה.

ובכן, האמת חייבת להיאמר: אין הבדל מהותי בין דנקנר, ג'רמי בלאנק, חגי בדש, אייל גבאי או חגי אולמן. כולם מייצגים את ה"שיטה". וה"שיטה" היא שהמילים "ציבור", או "חסכונות ציבור" או "לטובת הציבור" הן כלי משחק ציני בידי אנשי עסקים, מוסדיים, בנקאיים, יועצים, עורכי דין, רואי חשבון ושאר טרמפיסטים. היכן שיש כסף גדול (של אחרים כמובן) והיכן שיש הזדמנות עסקית לגזור קופון - אין שום ערכים, מוסר או בושה. כך זה עבד עד עתה וכך זה יעבוד בעתיד, למרבה הצער.

בדמיוננו הפרוע חשבנו השבוע על פתרון לטובת הציבור (בלי מירכאות): ראשית, נפזר את הדירקטוריונים ואת ההנהלות של אי.די.בי החזקות, אי.די.בי פתוח, דיסקונט השקעות וכור, כולן חברות החזקה מיותרות. ניפרד מעשרות אנשים לשלום, ביי-ביי, שלום ולא להתראות. בראש אי.די.בי נעמיד בשלב הזה את ברבי ואת בן זוגה קן. בראש אי.די.בי פתוח נעמיד את קרמיט ומיס פיגי. בראש דסק"ש נעמיד את בוב הבנאי ואת סמי הכבאי ובראש כור נעמיד את סמי וסוסו. הבובות, כמובן, לא יתוגמלו. ההוצאות בכל מטה יתאפסו.

במקביל, נפנה לכונס הנכסים הרשמי (עובד מדינה), נבקש את עזרתו (לטובת הציבור, כמובן) בפירוק ארבע החברות באופן הבא, כי החבר'ה מהסקטור הפרטי גובים מחירים בשמים: המדינה תוציא מכרז למכירת השליטה לכל המרבה במחיר בארבע החברות התפעוליות הבולטות בקבוצת אי.די.בי: כלל ביטוח, סלקום, שופרסל וגיוון אימג'ינג. היא תחכה לעיתוי המתאים (נראה לנו שהוא מתקרב) למכירת חבילת המניות בקרדיט סוויס ולמימוש הסופי במכתשים אגן. כל השאר זה בוטנים. מדובר על החזקות ששוויין מוערך ביותר מ-10 מיליארד שקל בנטו. הכונס יכניס את כל הנושים, בעלי המניות, בעלי האג"ח, הבנקים ועוד לחדר סגור כדי שיחליטו על חלוקת ה"שלל" לפי מפתח מסוים (היקף החוב, למשל) ובזה ייגמר הסיפור של אי.די.בי לטובת הציבור.

התרחיש המשעשע שדמיינו כאן לעולם לא יקרום עור וגידים כמובן. תסמכו על על כל רודפי הכותרות, רודפי הכוח, רודפי האגו ורודפי הכסף שהם יסחטו את הלימון הזה עד הסוף. "לטובת הציבור", כמובן. מאומה לא לטובת כיסם וכוחם.

 תלוש משכורת

eli@globes.co.il