לא נהיה הסיפור שהם מבקשים

יואב נהרג בטיול תנועת הנוער בני עקיבא בחג הסוכות. מדריכיו טעו בניווט, ואז עלה במוחם רעיון: נלך עם 60 החניכים על פסי הרכבת, והם יוליכו אותנו לתחנה. איש לא זכר שפסי הרכבת נועדו לרכבת, ושהיא משתמשת בהם לנסיעתה. כשהרכבת הגיעה היה מאוחר מדי, והיא פגעה במאסף הילדים. הרבה פצועים, והרוג אחד. אחי. אני זוכר את השוטרים שהגיעו לסוכת הוריי. אבי הבין ישר, עלה הביתה ואמר לאמי: "חיה, סוף העולם".

זה קרה חודשיים לפני חגיגת בר המצווה שלי. הבנתי שאנחנו בסרט בלהות, והבעיה היא שאנו הגיבורים. הבנתי גם שחיינו השתנו, אך עדיין לא הפנמתי את העוצמה. רק הזמן יגרום לגעגוע אינסופי, שיוביל לשבר עמוק והתפרקות. התפרקות של שאול תחתיות, שתפנה מקום לבנייה מחודשת עם צלקת כרונית. נזכרתי אז בסרטים על שכול ומוות, ולא ידעתי שהמציאות עולה על כל דמיון.

אנחנו משפחה דתית-לאומית-ציונית, חובשי כיפה סרוגה. הורים אקדמאים מצליחים, מעמודי התווך בחברה. הקהילה הדתית עטפה אותנו באהבה ובמסירות. אלפי אנשים בהלוויה ובשבעה. הפכנו להיות "הסיפור החם" בבית הכנסת. רגשות האשם של חברי בני עקיבא גאו, והם ניסו לתמוך במשפחה השכולה.

אני הרגשתי מחנק. האהבה הקהילתית חנקה אותי. יתרונות המשפחתיות הקהילתית הפכו לחסרונות עבורי. העזרה ההדדית הפכה לרועץ. לא יכולתי לסבול את העובדה שלכל מקום שאפנה, אשמע התלחשויות. בשברון לב הוריי התבגרתי בן לילה, בר המצווה נשכח, ואת מושכות הפיקוד בבית אני נטלתי.

באותו זמן פיתחתי תובנה וקומפולסיה. הראשונה, אינני מוכן שירחמו עליי או על בני משפחתי. מה שקרה לנו הוא שלנו. עמוק, אישי, אינטימי, קדוש. לא מוכן להיות נושא פיקנטי לשיחת המתפללים ולרחמי עזרת הנשים. השנייה, אני אדאג שכלפי חוץ הכול ישדר מושלמות. אנשים מחפשים עצב, תוגה ויגון? לא אצלנו. אנשים רוצים לדבר על בית שקורס כתוצאה מאסון? שיחפשו בית אחר. אנחנו לא נהיה הסיפור שהם מבקשים.

כדי לדאוג ולעטוף את המציאות בנייר עטיפה מגן וחוצץ, הפכתי להיות משימתי. דאגתי שהבית יהיה מבריק מניקיון, ומרהיב מטיפוח ואסתטיקה - בית ז'ורנל. העוזרת היומית לא הספיקה לי, והייתי מבלה שעות במירוק כלי הכסף, בשאיבת אבק מהשטיחים הפרסיים, בקניית זרי פרחים רעננים. לא הסתפקתי בבית, דאגתי שאחיותיי ילכו מוקפדות ונוצצות במיטב המותגים. בכוח על הוצאתי אמי מאבלה למספרה.

הדרך שפיתחתי להתמודד עם האבל, דרך עשייה עיקשת וחרוצה ללא מנוחה, ליוותה אותי עוד זמן רב. המנטרה "מה יגידו" הייתה נר לרגליי שנים רבות. שם נולד מנגנון ההגנה האובססיבי-קומפולסיבי שלי. מהחסר העמוק ומתחושת השונות, "זה אחיו של הילד שנהרג", התפתחה האישיות הנרקיסיסטית הדורשת מירורינג חיובי תמידי. שם נולדה הקריירה שלי.

לימים בגרתי, הבשלתי, ושכנעתי עצמי שאישיותי הבוגרת הפכה לכידה ויציבה. הסנדלר לא הולך יחף, וביצעתי בעצמי טיפול עצמוני מניב. גם ההצלחות המקצועיות הובילו לשלווה, והצורך בקומפולסיות כמנגנון הגנה הלך ופחת. לראיה, לפני כ-15 שנים עזבתי את החברה הדתית, שלא התאימה לי.

קשה להיות שונה בחברה כה צפופה שלא מאפשרת פרטיות. הבעיה היא לא "מה יגידו", אלא רצון לשקט ולזמן לעכל תהליכים בלי מעורבות קהילתית לוחצת. קהילה טובה כשהכול טוב, וגם אז לא לכל אחד.

חשפתי את נכותם של ילדיי, אין כבר צורך להראות שהכול נוצץ. מושלמות היא חסר, כי היא לא קיימת. פתחתי ביתי למטרות שברצוני לקדם.

הבנתי שאם ברצוני להשפיע ברמת המקרו, הדבר דורש חשיפה. אפילו התחלתי לכתוב טור אישי במגזין זה. הרגשתי שהפכתי דעתן, סוברני, שהולך לפי צו מצפונו וראות עיניו, ופחות מתחשב ב"מה יגידו". נו שוין, האדם מומחה לשקר לעצמו ולהאמין בשקריו. בתי דנה הייתה צריכה לפקוח עיניי ולהראות לי שאפשר להוציא את הבחור מהישיבה, אך אי אפשר להוציא את הישיבה מהבחור.

דנה, שהיא כל מה שחלמתי ויותר, משרתת ביחידה יוקרתית בצה"ל. נקראתי לשיחה עמה, לבדיקת אפשרות שחברה ילון בביתנו. השד הדתי יצא מהבקבוק, ואני התקשיתי להשיב לה. "מה יגידו סבא וסבתא?", שאלתי. שוחחתי על כך עם חבריי, ששאלו אותי תוך פלצות: מה הייתי אומר למטופל שהיה מציב לי שאלה דומה? ומדוע איני נוהג בביתי כפי שהייתי מייעץ בקליניקה שלי?

דווקא לדנה הייתה התשובה: "מה יגידו" זה המצפון. כשאנו מפחדים לספר לאנשים ולשמוע תגובתם, אנו מפחדים להודות בקול רם בסוד שלנו. אנחנו מפחדים להודות בפני עצמנו, הואיל ואנחנו לא שלמים עם עצמנו. "מה יגידו" זה בעצם "מה אנחנו נגיד". נוציא לאוויר העולם את מה שאנחנו מרגישים, ובכך נודה בזה בפני עצמנו. כי ברגע שזה בחוץ, אי אפשר לקחת בחזרה. הבן אדם שאנו הכי מפחדים להודות בפניו הוא אנחנו.

אז מה השבתי לה? האם הסכמתי לבקשתה הלגיטימית והבוגרת? אני לא מפחד ממה שתגידו, וגם שלם מאוד עם תשובתי, שהפכה זהה למה שהייתי מייעץ בקליניקה שלי.