שירת הנוער, שיר עתידנו

א.

אני זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי במקדונלד'ס. זה היה בפריז, ואני הייתי בן 21, בפעם הראשונה שלי בחו"ל כבוגר. התרגשתי להיכנס לשם יותר משהתרגשתי להיכנס ללובר. הזמנתי לי ארוחת ביג-מק ונהניתי מכל נגיסה. לא כל-כך מהטעם - קלקר לח ומומלח - כמו מלהרגיש אמריקה.

שנתיים אחר-כך הגיעה הרשת לישראל, ומאז עשיתי לי מנהג לאכול שם פעם בשנה-שנתיים, רק בשביל לנסות ולהיזכר בהתרגשות של הפעם הראשונה ההיא. המבורגר כעוגיית מדלן. זה לא ממש עבד, לצערי. יש נהרות שאתה יכול לטבול בהם רק פעם אחת.

אני גם זוכר את הפעם האחרונה שאכלתי במקדונלד'ס. זה היה בצומת אלונים שבישראל, ואני הייתי כבר בן 40. באתי עם גיסי. הזמנו את הארוחה שלנו, ובתוך הקציצה מצאנו משהו שלא היה יכול להיות שום דבר אחר מלבד שערת ערווה. פנינו לאחראי ורצינו את הכסף שלנו בחזרה, אבל הוא הציע לנו לקבל ארוחה כפיצוי. שמטנו את המגשים על הדלפק ויצאנו משם על מנת שלא לחזור לעולם.

ב.

בשבוע שעבר התאגדו העובדים הצעירים של מקדונלד'ס והקימו ועד, אבל הנהלת הרשת עושה לא מעט על מנת לפגוע בהתארגנות היפה הזו בתירוצים שונים ומשונים, שמתחילים כמו תמיד ב:"ההנהלה מכבדת את זכות עובדיה להתאגד, אבל...".

דיברתי עם יו"ר הרשת, מר עמרי פדן, שהבטיח לי לציטוט כי "לא תיפגע שיערה אחת משיערות ראשו של עובד שיתארגן או יצטרף להתארגנות" - התבטאות יפה ומוסרית (אף שהקונוטציה לשיער ישר הציפה את זיכרון הארוחה המתוארת בסעיף הקודם), אבל המציאות מעט שונה.

במציאות פגעה ופוגעת הרשת בהתארגנות העובדים, תוך כדי שימוש בכל הארסנל העומד לרשותה: מהכפשות ועד דיסאינפורמציה. זה לא מרוע אלא הרבה יותר מחוסר ההבנה שהעולם השתנה. ובכל מקרה, נטל ההוכחה עליו.

אולי זה הזמן להכניס פה הערה קטנה: אני לא אובייקטיבי. בשנה וחצי האחרונות אני עוסק לא מעט בהתארגנויות עובדים, לא רק כעיתונאי אלא גם כעובד. אני מעורב בארגון העיתונאים בישראל וגם בוועד שהקמנו פה ב"גלובס". אני חבר הסתדרות. רוצה לומר: אני יודע טוב מאוד על מה אני מדבר כשאני מדבר על פגיעה בהתארגנות, גם אם התמזל מזלי לעבוד במקום שטוב בהרבה מכל גוף תקשורת אחר באספקט הזה (ותוכיח העובדה שאני כותב את זה בלי שום חשש).

יותר מזה, אודה בפה מלא שאני לטובת העובדים. יחד עם זאת, אני מנסה בכל כוחי להיות הוגן. כשאני קורא על עובדי הרכבת שנוסעים במוניות ביותר מ-10,000 שקל בחודש, אני כועס כמו כל אחד מכם; וכשאני נתקל בהתנהגות של העובדים המאורגנים ברשות השידור, אם לנקוב בעוד דוגמה, גם אני מתקשה למצוא מקום להתחבא בו. עבודה מאורגנת יכולה להיות מנוצלת לרעה כמו כל דבר, והוכחות לא חסרות.

אבל, וזה אבל קריטי, מי שמנצל את כוחו לרעה הרבה יותר - משחר ההיסטוריה ועד הרגע הזה ממש - הם המעסיקים ולא העובדים. העובד תמיד מפוחד יותר וחלש יותר אל מול המעביד שלו, והדבר בולט שבעתיים אצל בני-נוער.

ג.

פגיעה בהתארגנות (מבלי להיכנס לדרגות הפגיעה שמשתנות) היא חלק בלתי נפרד מכל התארגנות - אפשר לעבור אחת-אחת, בכל סקטור במשק, ולהיווכח בכך - זאת, מהסיבה הפשוטה שכל מעביד מעדיף את העובדים שלו חלשים, ומבודדים ובגלל שהעובדים נאלצים לעבור את שלבי ההתארגנות הראשונים בהיחבא, מה שהופך אותם אוטומטית לאשמים ולנרדפים.

ההסלמה, בהתאמה, היא שלב הכרחי כמעט בכל התארגנות. אבל אומר לכם את זה אחרת: אם זה היה קל, מי היה צריך את זה בכלל?

הפגיעה וההסלמה לא אומרות שכל מעביד הוא בהכרח אדם רע, ממש לא. כמי שמבלה בשוק העבודה למעלה מעשרים שנה, אני יכול להעיד שהם פחות או יותר בני אדם כמו כל אחד מאיתנו. אבל מה לעשות ששוק העבודה מכיל בתוכו אי-צדק מובנה: המעסיק תמיד ירצה לשלם כמה שפחות ולשמור על כמה שיותר כוח.

העובד תמיד ירצה יותר. זו התנגשות תמידית ובלתי נמנעת. ודרך החיכוך הזה אנחנו מתקדמים, כבודדים וכחברה - ובעיניי זה כל הכיף. זו הדיאלקטיקה המטריאליסטית, או המטריאליזם הדיאלקטי, של החבר מרקס. עולם בלי חיכוך הוא היקום המקביל המשעמם מכולם.

השנה הזו היא שנת שיא לעבודה המאורגנת בישראל. למעלה מ-20 אלף עובדים התארגנו בכל ארגוני העובדים מתחילת השנה, שזה בערך כפול ממספר המתארגנים בשנה שעברה כולה.

זה לא במקרה. מעמדו של האיש העובד, בישראל ובעולם, הולך ונשחק בצורה עקבית כבר כמה עשורים. מאחר שההיסטוריה (גם של יחסי העבודה) היא מטוטלת נהדרת, עכשיו אנחנו בשלב התיקון. האדם העובד מתחיל לעמוד על שלו אחרי כמה שנים של קפיטליזם אלים.

ומכל ההתארגנויות במשק - מהתקשורת דרך הביטוח, עבור בפיננסים וכלה בהוראה, כולל ניקיון, סיעוד ומה לא - בעיניי, המרגשות מכולן הן ההתארגנויות של בני-הנוער העובדים.

למה? כי הם באים אל העבודה המאורגנת בלי החטוטרות של ההיסטוריה על גבם, אלא מתוך תחושה נקייה של צדק בסיסי; כי השינוי חייב להתחיל מלמטה ומי שעושה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה ברגל בטוחה, ישנה את העולם כשיתבגר; ומעל הכול: כי זו גבורה, גבורה אמיתית, להתייצב מול המעביד - דמות אב לכל דבר ועניין - ולעמוד על שלך. אנחנו צריכים להריע לצעירים האלה, אנחנו צריכים לייחל שהילדים שלנו יהיו כאלה. ולא רק אנחנו: גם המעסיקים שלהם.

וסמליות מכולן הן ההתארגנויות של בני-הנוער העובדים ברשתות המזון המהיר (מקדונלד'ס, בורגר ראנץ', אגאדיר, שיפודי ציפורה ועוד), שניתן לראות בהן את חוד החנית של הקפיטליזם, את הסמל המושלם: אוכל מהיר, אחיד, משעמם, לא אישי, לרוב לא באיכות גבוהה, משכורות רעות, תחלופה גבוהה, חוסר ביטחון תעסוקתי, עובדים צעירים, לבושים במדים.

ולכן, כשאתה פוגע בבני-הנוער שמתאגדים, דע לך שפגיעתך רעה שבעתיים. ככה אתה מקבל אותם לעולם העבודה? ככה תשלח אותם לדרכם? צלקת חרטת בנפשם. ולא רק לעצמך הזקת - כי העובדים ינצחו בזה, זה הרי ברור - גם לכל המעסיקים הבאים גרמת נזק, כי זה הרושם שנתת לילדים האלה: המעסיק הוא אויב. את האבן הזו שנזרקה לבאר על-ידי המעסיק הראשון, לא יצליחו להוציא גם אלף מעסיקים אחריו.

ד.

ולכן ולכם, חבריי הצעירים שמתאגדים: אל תתרגשו. תמיד זה ככה. הרבה פעמים המעביד נתפס המום מעט בשלבים הראשונים ולא ממש מבין מה קורה. הרבה פעמים מנהל זוטר מפרש לא נכון את רוח המפקד ומתלהב יתר על המידה. הרבה פעמים אנחנו המבוגרים פועלים על אוטומט. סלחו לנו על כך, זה העולם שדפק אותנו, ואנחנו מוציאים את זה עליכם בלי לשים לב. חיים שלמים של רמייה וקומבינה לימדו אותנו להתייחס לכל דבר בחשדנות, גם - הו, הבושה - לבחורה ולבחור המבקשים לעמוד על שלהם. אני מבקש סליחה בשם כולם.

אבל אל ירך לבבכם. היו חזקים ונכונים. דעו: אתם צודקים. דעו: מה שאתם עושים זה דבר גדול, כי אין גדול מהמובן מאליו. שאו את הקושי בגאון, זה רק יעשה את ההישג למתוק יותר.

היום אני מציין ביני לבין עצמי את יום ההולדת ה-125 של המשורר האהוב עליי ואבי הרוחני: פרננדו פסואה הפורטוגזי. אחלוק עמכם את השורה שלו שאני הכי אוהב בעולם: "אני בגודל של מה שאני רואה". רוצה לומר: הביטו במראה, ילדים. כל אחד ואחד מכם הוא עתידה של האנושות העובדת. בלעדיכם תתקרר השמש ויקפאו הנהרות כולם.

ואם זה לא מספיק לכם, אז בסוף השבוע זה, חברות וחברים, חוגגים מהפכני כל העולם את יום הולדתו ה-85 של צ'ה גווארה. ניפרד בסיסמתו האלמותית: האסטה לה ויקטוריה סיימפרה! עד הניצחון, תמיד!