רוחות הרפאים של טורקיה

חם-מזג מאוד הוא האיש המשוכנע שיש לו מונופול על הבנת ייעודה של טורקיה. ישראלים כמובן הקדימו לדעת. מחוות האיבה שלו כלפי ישראל היו משהו שבין תיאטרון ובין אבדן עשתונות, מטריקת הדלת הרועמת בוויכוח הפומבי עם שמעון פרס (ינואר 2009, דאבוס), המשך בשילוח הרסן הרטורי לאחר פשיטת הקומנדו הימי על "מרמרה הכחולה" ("המדינה הטרוריסטית"), וכלה בסיווג הציונות בין פשעי זמננו נגד האנושות לצד פשיזם, אנטישמיות ואיסלמופוביה (בפורום של האו"ם, פברואר השנה).

טורקים הכירו את חום-מזגו של רג'פ טאיפ ארדואן עוד מקודם, בעיקר בהתפרצויות הבוז שלו כלפי אנשי האופוזיציה. חלפו עברו הימים הראשונים של שלטונו, כאשר שקד על דימוי מאופק ופרגמטי, לתצרוכת חוץ ועוד יותר מזה לתצרוכת פנים. אוסף ניכר של מקומיים ושל זרים היו מוכנים להעניק לו הכשר. לא, הוא אינו אסלאמיסט; לא, הוא אינו קנאי; לא, הוא דמוקרט וסובלני. אירופים הניחו לו להשוות את מפלגתו עם המפלגות הנוצריות-דמוקרטיות של אירופה, זאת אומרת יישויות שיש בהן רמז של אמונה דתית, אבל הן חילוניות לכל דבר בהתנהלותן הפוליטית.

לרוע המזל גם בארץ שורה של אנשים טובים והגונים התאגדו לא פורמלית באגודה של ידידי טאייפ. הם היו מוכנים להרגיע, לאושש, להעיד כמעט בשבועה שאין מה לחשוש. היה פה צירוף עגום של משאת נפש, של אינטרסים אישיים ושל טובות הנאה עסקיות. זו לא היתה שעתם היפה.

התארכות שלטונו, מכוח הצלחות אלקטורליות מרשימות, עוללה לו מה שעוללה למצליחים קודמים, ממרגרט תאצ'ר ועד (להבדיל) אוגו צ'אווס, ובדור קודם, מדוד בן גוריון עד קונרד אדנאור של מערב גרמניה. הם התרגלו להניח שהם חסרי תחליף, והם התרגלו לזהות התנגדות לשלטונם עם מזימה נגד שלום הציבור. בהדרגה, הם איבדו את המסננים הפוליטיים, ואישיותם הסמכותנית ביצבצה יותר ויותר.

הקהל הספונטני חיכה לו

התנהלותו של ארדואן בשבועיים האחרונים לא היתה מעשה של עורמה פוליטית מסוג טריקת הדלת בדאבוס. שם הוא היה המנצח החד-משמעי. סירובו של המנחה (אמריקני ממוצא ארמני) להעניק לו זכות תגובה לנואם (הנשיא היהודי של המדינה הציונית) העניק לו את הזכות להכריז שכבודה של האומה הטורקית נפגע. הוא מיהר אל מטוסו, ובאיסטנבול המתין לו באישון לילה המון מריע, שנאסף שם באופן ספונטני לחלוטין.

אבל מה בדיוק, או אפילו בערך, העניק לו אובדן העשתונות בכיכר טאקסם (אגב, לא טאקסים, אלא טאקסם במילעיל)? כבודה של האומה הטורקית בוודאי לא יצא נשכר. אירופים אמרו זה לזה, במנוד ראש דיסקרטי, שטורקיה מעניקה להם סיבות ברורות לדחות את רצונה להצטרף לאיחוד האירופי. כמובן, יתכן בהחלט שארדואן מעולם לא התכוון בכנות להצטרף, והשתמש בחזון ההצטרפות כתכסיס לבלימת הפיכה צבאית. אבל זה עניין נפרד, ומצריך הרבה ספקולציות.

מאורעות טאקסם שודרו אל כל רחבי המזרח התיכון, וסימנים ראשונים מעידים שהם עלו לארדואן ביוקר. אסלאמיסטים במצרים עדיין תולים בו מבטים מעריצים, אבל נגוז מעמד הכוכב העליון, "מלך הערבים", שניתן לו בחודשים הראשונים של 2011. גם אם כיכר טאקסם אינה כיכר תחריר, הטיפול האלים שהעניקה המשטרה למפגינים הזכיר לגיבורי תחריר את העימותים עם משטרת מובארק. כיוצא בזה גם הצפצוף הארוך שלו על המפגינים: הוא יצא למסע לא חשוב ולא דחוף בצפון אפריקה בשעה שאיסטנבול השתעלה בענני הגז המדמיע של שוטריו.

המשיח הפוליטי

אפשר כמובן למצוא היגיון בהתנהגות הזו: לארדואן אין עוד צורך בפיוס יריבים, או בהסכמה לאומית רחבה. הוא ניטרל את הצבא - בקלות מפתיעה, עם עשרות קצינים בכירים מאחורי הסורגים; הוא ניטרל את התקשורת באמצעות הפחדה ודיכוי (פגיעה בהכנסות ומאסר של עיתונאים); האופוזיציה עקרה ומגוחכת, כפי שהיתה מן היום הראשון של שלטונו.

הוא אינו חושש מפילוג ומקיטוב, מפני שאין מנוס מקיטוב כזה. המחלוקת על עתידו של גן ציבורי בכיכר טאקסם היא כאין וכאפס לעומת המחלוקות שהוא עומד להנחיל לטורקיה. האקולוגיה של איסטנבול היא רק משל לשאיפתו הברורה לדה-כמאליזציה.

"כמאליזם" הוא התגית שנענדה למורשת החילונית של מוסטפא כמאל אטאטורק, אשר יסד את הרפובליקה הטורקית בדיוק לפני 90 שנה. חזונו האריך ימים יותר מזה של כל המשיחים החילוניים של המאה ה-20. צריך לזכור שהוא בן זמנו של מוסוליני; שאיש לא ידע עדיין על היטלר ועל סטאלין, על מאו ועל הו צ'י מין, כאשר אטאטורק הנהיג את מלחמת העצמאות הטורקית, לאחר מלחמת העולם הראשונה.

האקט שלו היה מהפכני לא פחות מזה של כל אחד המשיחים האחרים. גנרל אמריקאי, שביקר אצלו זמן קצר לאחר נפילת האימפריה העות'מנית, חשב שהוא יצא מדעתו כאשר הודיע לו מה בדעתו לעשות: לאסוף את השברים הטורקיים של האימפריה, וליצור יש מאין מה שכיום היינו מכנים "מדינת-לאום".

הוא לא היה אנטי-מוסלמי, הוא בוודאי לא היה יהודי נסתר (כפי שחוזרים וטוענים הפמפלטים של האחים המוסלמים, המצטטים בין השאר פנטזיה מגוחכת של איתמר בן אב"י על פגישה עם אטאטורק הצעיר בבית מלון בירושלים ב-1911. כאשר התפרסמה הפנטזיה הזו, 18 שנה לאחר מות בן אב"י, ב-1961, ראתה הצירות הטורקית בתל-אביב צורך להכחיש אותה רשמית. אטאטורק, היא אמרה, כלל לא היה בירושלים בזמן ההוא).

אטאטורק היה אופורטוניסט - וגם פטריוט. הוא לא היסס להניף את דגל האסלאם, כאשר הוביל צבא טורקי לניצחון בקרב גליפולי, ב-1915. הוא עשה כן גם בזמן המלחמה עם היוונים, חמש שנים אחר כך. אבל הוא פנה נגד האסלאם מ-1923 ואילך, מפני שהגיע למסקנה שמדינה טורקית תוכל לקום רק על יסודות לאומיים וחילוניים.

25 שנה עברו על טורקיה

מה בדיוק היה ה"כמאליזם", זה עניין הפתוח לוויכוח. לפני 25 שנה, האינטליגנציה החילונית של טורקיה התווכחה במלוא המרץ. הוגי דעות חילוניים בהחלט כתבו, כי הגיע הזמן לסיים את השלב הכמאליסטי, ולהתחיל רפורמות פוליטיות וכלכליות. אני זוכר שיחה עם מרצה למדע המדינה באוניברסיטת אנקרה, שאמרה אז בחיוך: "מה זה כמאליזם? זה להגיד שאיש קטן ושמן היה בעצם גבוה ורזה".

היא גם דיברה בביטול מוחלט על הסיכוי שמפלגה אסלאמית תגיע אי פעם אל השלטון בטורקיה.

למפגינים בכיכר טאקסם באיסטנבול דווקא היה בשבועיים האחרונים ברור למדי מהו "כמאליזם". לאיש הקטן והשמן, החובב המושבע של הטיפה המרה, היתה עדנה אותנטית וספונטנית. בעיניהם, הוא מייצג את ההיפך מן האיש המנסה לפרק את מורשתו.

יש סימנים כלשהם, שלא הכול מסכימים עם ארדואן בצמרת מפלגתו. הנשיא עבדללה גול למשל נקט לשון פיוסים כלפי המפגינים, וניסה לצנן את הרוחות. אבל גול עומד לאבד את כהונתו בשנה הבאה, כאשר טורקיה תבחר נשיא בבחירות כלליות, בפעם הראשונה מאז ומעולם. ארדואן מתכנן להתמודד על הכהונה, ולהפוך אותה מסמלית לביצועית, כמו בצרפת - או כמו בטורקיה הכמאליסטית, עד 1950.

השלטון שאליו מתכוון ארדואן הוא זה שלא היה בידי איש בטורקיה מאז 1950, או אולי מאז 1938. לטורקיה היו רק שני נשיאים ביצועיים, הראשון היה אטאטורק והשני היה סגנו הנאמן, איסמט אינונו. גם אם גינונים של דמוקרטיה הורשו מפעם לפעם, טורקיה שלהם לא היתה דמוקרטית.

מפעם לפעם מפלגות פוליטיות מצליחות להיפטר ממנהיגים החושבים את עצמם לחסרי-תחליף. אבל במפלגות האלה קיימת מידה הרבה יותר גדולה של דמוקרטיה ממה שיש במפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן. היא נבראה בצלמו והיא טבועה בחותמו. אין זאת אומרת שאין בה רוח חיים, פה ושם היא גילתה מידה כלשהי של עצמאות, לפעמים נגד רצונו הגלוי של ארדואן.

רוח הרפאים של מנדרס

יש בטורקיה מסורת פלורליסטית, אך יש בה גם מסורת של חוסר דינמיות. משטרים צבאיים ניסו להיפטר ממפלגות ומפוליטיקאים, ונהגו לאסור על השתתפותם בבחירות הבאות ואפילו באלה שאחריהן. אבל המודחים חזרו תמיד, בשמות חדשים ובדפוסי התנהגות ישנים.

לרוע מזלה של טורקיה, הפעם היחידה שבה מנהיג סמכותני סולק אחת ולתמיד היתה ב-1960, כאשר הצבא הדיח את ראש הממשלה השמרני אדנאן מנדרס, והוציאו להורג חודשים אחדים אחר כך. מנדרס משל בטורקיה יותר מכל ראש ממשלה אחריו. ארדואן שבר את שיאו רק לפני שלושה חודשים. מנדרס לא היה אסלאמיסט, אבל גם לא היה כמאליסט. אין קושי לשער שגורלו העסיק הרבה את ארדואן, אולי גם מוסיף להעסיק.

איש אינו צריך לאחל לו את גורל מנדרס. אבל נכונותו להשתמש לרעה בכוח הנתון לו חוקית מזכירה קצת את נטיות מנדרס. נראה בעליל שהוא נוטה לשכוח כי גם פוליטיקאים פופולריים מאוד עלולים להימאס. האיש שהקפיא את היחסים עם ישראל מפני שסירבה להתנצל מסרב עכשיו להתנצל לפני אזרחיו, או להתרכך אף כמלוא הנימה. אגב, הוא יודע שישראלים מתבוננים בו בשמחה לאיד. "אלה שלהם אמרנו One minute רווים עכשיו נחת", הוא אמר השבוע. הוא התכוון לחילופי הדברים הנרגזים שלו עם מנחה הדיון בדאבוס, ב-2009, כאשר רצה להשיב לשמעון פרס. One minute, הוא חזר ואמר באנגלית רצוצה. One minute נעשתה אחת מקריאות הקרב של אוהדיו. עכשיו הזמן לרמוז שידי הציונים בוחשות בכיכר טאקסם. אולי הוא אפילו מאמין בזה.

רשימות קודמות
yoavkarny.com

twitter