אסיר בלב העיר

ג'ודי ניר-מוזס צייצה: הכול מותר לטובת הביטחון. לא, לא הכול

לב קופליוב (ששמו מאוית לפעמים בעברית, בטעות, "קופלייב") היה מגיבורי התרבות הטראגיים של המאה ה-20. בן למשפחה יהודית באוקראינה, הוא נולד 5 שנים לפני המהפכה הבולשביקית, וגדל איתה. הוא היה מלכתחילה מן החסידים הנלהבים שלה. מומחיותו האקדמית בענייני גרמניה העמידה אותו בעמדת צפייה קדמית, כאשר הצבא האדום היכה את היטלר. הוא חזה בזוועות הימים האחרונים של המלחמה, כאשר החיילים הסובייטים פרקו עול, ונקמו באוכלוסייה האזרחית הגרמנית: הרגו, אנסו, שדדו.

הסתייגויותיו של קופליוב מהתנהגות המשחררים עלו לו ביוקר: הוא נשלח ל-10 שנים למחנה כפייה בסיביר בעוון "טיפוח של הומניזם בורגני". בעברית מדוברת היינו קוראים לקופליוב "יפה נפש". במחנה הכפייה פגש קופליוב סופר צעיר ואלמוני, ששמו היה אלכסנדר סולז'ניצין. הוא העניק השראה ל"רובין", אחת הדמויות בספרו של סולז'ניצין "המדור הראשון".

על טיב ההומניזם הבורגני שלו כתב קופליוב: "כמו שאר בני דורי, אף אני האמנתי בכל לבי, שהמטרה מקדשת את האמצעים. מטרתנו הגדולה ביותר הייתה ניצחון אוניברסלי של הקומוניזם, ולטובת המטרה הכול היה מותר - לשקר, לגנוב, להרוס את חייהם של מאות אלפי בני אדם ואפילו של מיליונים. כל מי שהפריעו את המהלך התקין של עבודתנו או היו עלולים להפריע אותו, כל מי שעמדו בדרכנו. היסוסים ופקפוקים היו שקולים כנגד 'רכרוכיות אינטלקטואלית' ו'ליברליות מטופשת', התכונות המאפיינות אנשים ש'מרוב עצים, אינם מסוגלים לראות את היער'".

מעניין שלזיכרונותיו קרא קופליוב, ברוסית, "ועשיתם לכם פסל", ברוח ההזהרה המקראית מפני עבודת אלילים. הקומוניזם הסובייטי אמנם היה חוויה דתית, לפחות בתחילתו. זה גם מקור הדמיון שלו לפשיזם ולנאציזם. המאמינים נבחנו על יסוד נכונותם לסור לפקודות שלימים הונף עליהן דגל שחור והוכרז כי הן "בלתי חוקיות בעליל". הסתייגויות כאלה לא היו קיימות אצל הטוטליטרים.

"לשבור כמה ביצים"

פליטי הטוטליטריות השמאלית של המאה ה-20 היטיבו להבחין בדיסוננס הזה, אולי מפני שהטוטליטריות השמאלית האריכה ימים יותר מן הימנית, ואולי מפני שהיא היטיבה יותר להתחפש. סוף-סוף, היא רצתה עולם צודק, ללא מעמדות וללא אפליות אתניות. היו חסידים שוטים של הטוטליטריות השמאלית במערב, שהעדיפו לחפות על פשעי סטאלין, מפני שהיו מוכנים לקבל את ההיגד המפורסם (שמקורו היה כנראה בריטי), "אי-אפשר לטגן חביתה מבלי לשבור כמה ביצים".

אחד מתלייניו הידועים של סטאלין, מולוטוב, הסביר לימים את שבירת הביצים באופן הבא: "כמובן היו הפרזות, אבל הכול היה מותר, לדעתי, לטובת היעד העיקרי - הגנה על כוחה של המדינה! שגיאותינו, כולל שגיאותינו הגסות, היו מוצדקות".

אני מתכוון לג'ודי שלום-ניר-מוזס. היא שיגרה הרהור מחשבון הטוויטר שלה בתשעה ביולי. מעטים הם הציוצים הראויים לתשומת לבנו, אבל זה ראוי במיוחד. הוא צריך להיות יסוד לוויכוח נוקב.

היא כתבה: "אז יש עוד אסיר איקס, אז מה, למה כל דבר צריך להיות מרוח בתקשורת? המטרה מקדשת לגמרי את האמצעים. כשהמטרה היא לשמור על ביטחוננו, כל שיטה לגיטימית".

לא. לא, לא, לא. לא, ג'ודי, חס וחלילה. שום מטרה, שום מטרה, אינה מקדשת את כל האמצעים, בוודאי לא "לגמרי". לא, לא, לא. כתבת משהו איום ונורא, ולא ייתכן כלל שהתכוונת אליו. אפשר להסכים איתך, או לחלוק עלייך בכל עניין; להתענג על סגנונך, או להסתייג ממנו. אבל אי-אפשר לייחס לך זדון, או שנאת-בריות, או פשיזם, או מרקסיזם-לניניזם (אולי מקייאווליות). לא ייתכן שאת מתכוונת לזה. (הערה לטוקבקיסטים: אנא במטותא, זו אינה התקפה אישית על ג'ודי מוזס, והתקפות גרפיטי אנונימיות יימחקו מיד).

"הרפבוליקה ה(לא כל-כך) דמוקרטית"

בחברה דמוקרטית מתוקנת יש רק עניין אחד הראוי לדיון, הלוא הוא עניין המטרה והאמצעים. כל שאר העניינים נגזרים ממנו, ואינם אלא וריאציות עליו.

חוקות דמוקרטיות אינן עוסקות במטרות. זה ההבדל ביניהן ובין חוקות לא-דמוקרטיות. זו אחת הסיבות שמשטרים קומוניסטיים נהגו להוסיף את התואר "דמוקרטי" לעצמם, בשעה שארצות דמוקרטיות על-אמת הוסיפו לכל היותר "פדרלי", אם בכלל ("הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה" היה שמה של הרודנות הסטליניסטית במזרח; "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היה שמה של הדמוקרטיה הליברלית במערב; כיוצא בזה "הרפובליקה הדמוקרטית של קוריאה" לעומת "הרפובליקה של קוריאה" וכן הלאה).

חוקות דמוקרטיות עוסקות רק באמצעים. האמצעים הם נשמת אפה של הדמוקרטיה. בתי המשפט שלה סובבים סביב "הליכים" ו"סדרי דין". ההתחבטות הגדולה ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית במרוצת הדורות הייתה הניסיון הלא-תמיד-מוצלח להבטיח "הליך תקין" (due process). חוקות דמוקרטיות אינן כוללות את ההנחיה "ויהי מה".

מה זאת אומרת, "כשהמטרה לשמור על ביטחוננו, כל שיטה לגיטימית"? האמנם ג'ודי מוזס מוכנה לחתום על המחאה ריקה? בלי דגלים אדומים, או שחורים; בלי תמרורים ובלי שוטרי תנועה? זה יהיה סילוף גס של המהות הדמוקרטית. כאשר הכול מותר והרשות נתונה, אין עוד צורך בחוקים, ואין צורך בבתי משפט, ואין צורך בעיתונות, ואין צורך בדעת קהל, ואין צורך בבחירות.

אני מפציר בג'ודי מוזס לחזור בה. קודם כול, הודאה בטעות תוסיף לכבודה; שנית, היא תתרום תרומה ממשית לחיזוק הדמוקרטיה, מפני שיש לה הסיכוי לעורר ויכוח על המטרה והאמצעים. ויכוח כזה אינו מוכרח להיות מוכרע. הוא רק צריך להתנהל. ויכוח על האמצעים הוא עצמו אמצעי של שימור ושל התגוננות.

אני מציע נקודת התחלה, שיש איתה פרובוקציה מודעת: שיורה של מדינת ישראל אינו מקדש את כל האמצעים. ואידך, זיל גמור או משהו כזה.

* לרשימות קודמות: yoavkarny.com