חוק חיסון חובה

המצב המשפטי בנושא חובת מתן החיסון הוא בעייתי מאד. על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, "אפוטרופוסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין", אך להורה המצוי לא ברור מן החוק האם החובה היא לחסן את הילד, ובכך לשמור עליו מהמחלה המאיימת - או להימנע מלחסן את הילד, ובכך להגן עליו מפגיעה אפשרית של החיסון, אם אכן קיים סיכון כזה בכלל.

ככלל, בתי המשפט מאפשרים להורים לממש את זכותם להחליט על טיפולים רפואיים מתאימים לילדיהם, למעט במקרים שבהם ההורים מתנגדים לפעול בהתאם להמלצה חד-משמעית של הרופאים על טיפול הדרוש להצלת חייו של הילד.

לפיכך, בתי המשפט לא יתערבו בהחלטת ההורים שלא לחסן, ובלבד שההורים פועלים בהסכמה ביניהם.

במקרה של הורים גרושים למשל, כשהאחד מהם מבקש לחסן והשני מתנגד לכך, בית המשפט יאלץ לכפות את החיסון, מאחר שהוא ילך עם הנחיות משרד הבריאות ועמדת המדינה בנושא זה.

הבלבול הציבורי משקף את המסר ההססני שמשדרת המדינה בנושא החיסונים. מצד אחד המדינה מענישה הורים שאינם מחסנים את ילדיהם בהפחתת קצבת הילדים, אך מצד שני אין חוק המחייב את ההורים לחסן. מצד אחד משרד הבריאות מבטיח שאין סיכון נלווה לחיסון, ומצד השני המדינה טרחה לחוקק חוק הקרוי "חוק ביטוח נפגעי חיסון", על-פיו "המדינה תבטח את כל מי שמקבל חיסון מפני פגיעה כתוצאה מחיסון". אם לא תיתכן פגיעה כתוצאה מהחיסון, לשם מה צריך חוק גורף המבטח את המדינה מפניה?

על-פי המחקרים המדעיים המקובלים על בתי המשפט, כאשר חיסון ניתן לילד בריא בהתאם לנוהלים הרפואיים, האפשרות להוכיח קשר סיבתי בין מתן החיסון לבעיות רפואיות שהתפתחו לילד לאחריו היא אפסית.

המקרים הנדירים שבהם נפסקו פיצויים לילדים שניזוקו, היו במקרים שבהם ניתן היה להוכיח רשלנות רפואית במתן החיסון, אולם נזיקין בגין רשלנות קיימים תמיד ובכל התחומים, ואין בכך כדי להשפיע על המדיניות הכללית הנקבעת בחוק.

בשנת 1993 נדחתה תביעת נזיקין שהוגשה לבית המשפט העליון בעניינה של ג'וחר אלטורי, תינוקת בת 4 חודשים, אשר ימים ספורים לאחר קבלת חיסון משולש, סבלה מדלקת חמורה במוח, ונגרם לה נזק מוחי. הוריה טענו לרשלנות משרד הבריאות, שלא התריע בפניהם על הסיכונים במתן החיסון כדי לקבל את הסכמתם מדעת, בהתאם לזכותו של כל חולה לפני טיפול רפואי; אך בית המשפט העליון קבע כי במתן חיסון המוני לכלל הילדים הבריאים, אין ההורים כשירים, וממילא אינם נדרשים, לגבש החלטה פרטית אם ראוי לתת לילדם חיסון.

אליבא דבית המשפט העליון, הסיכון הכרוך בקבלת החיסון, אף שהוא עקרונית קיים, הינו רחוק ונדיר ביותר, בעוד שתועלתו וחיוניותו של החיסון לבריאותו של הילד אינם מוטלים בשום ספק.

בנסיבות אלה, אין מקום שהמדינה תתריע בפני הורים מראש מפני סיכון כה רחוק, שכן האזהרה עלולה לזרוע בהלה בקרב הורים רבים ותאלץ אותם לקבל החלטה פרטית הנוגעת לבריאות ילדם, כשאין ברשותם (וגם אין כל דרך לספק להם) הכלים הדרושים לגיבושה.

בנסיבות אלה לא ברור מדוע המדינה אינה מורידה מההורים את נטל ההכרעה בנושא והופכת את החיסון לחובה.

לטענת משרד הבריאות, הורים שבוחרים כיום שלא לחסן את ילדיהם, מן הטעם שאינם רוצים לחשוף אותם לסכנות הנלוות לחיסון, יכולים להרשות לעצמם לעשות כן, רק מאחר שרוב הציבור מחסן את ילדיו ומונע בכך את התפשטות המחלה.

לפיכך, היעדרה של חובה חוקית לחסן מעודד למעשה סוג של טפילות חברתית, וככל שירבו ההורים שלא יחסנו - כך יגדל הסיכון לשובן של המגפות.

המדינה מצאה לנכון לחייב את ההורים לחגור את ילדיהם ברכב, מאחר שהשתכנעה כי מבחינה סטטיסטית התועלת בכך עולה על הסיכון, גם אם בחלק מזערי מתאונות הדרכים אנשים ניצלו דווקא משום שלא היה חגורים והועפו מן הרכב בטרם התרסק או עלה בלהבות.

באופן דומה יש להפוך את החיסון לחובה חוקית, והורה שירצה להפעיל את זכותו כאפוטרופוס להימנע ממתן החיסון, יצטרך לספק עילה לחריגותו.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".