מהלך גאוני של טקטיקן ערמומי

החלטת אובמה לבקש אישור לתקיפה מהקונגרס היא ממש לא מכניעה או נסיגה

החלטת נשיא ארה"ב, ברק אובמה, לבקש אישור של הקונגרס למבצע צבאי נגד משטר בשאר אסד בסוריה היא מהלך גאוני של טקטיקן ערמומי. הנשיא לא "נכנע" ו"נענה" לדרישות התקיפות של מחוקקים, שהבית הלבן יבקש אור ירוק מהקונגרס לשגר כמה טילי-שיוט למטרות בסוריה. אובמה התמסר בחדווה.

הוא חיפש שותפים לכישלון כמעט בטוח. ואם, איכשהו, ייסחט הישג, הזרים יעטרו את ראשו בלבד. פרלמנטים לא מובילים אומות לניצחון; מנהיגים מובילים.

נשיא ארה"ב יודע, שפעולה קצובת זמן, ללא מעורבות של חיילים אמריקאים על הקרקע, היא לא יותר מתרגיל ביחסי-ציבור, בעיטה סמלית בעכוז של אסד, שאולי תשפילו אך לא תפילו (ואיש בבית הלבן אינו רוצה שהרודן הסורי ייפול). אבל בממשל מבינים, שהתרגיל הזה עלול לחרוג בנקל משליטה ולפתוח תיבת פנדורה מלאת עקרבים צהובים - אולי אסון הומניטרי וסביבתי בעקבות פגיעה במצבור נשקים כימיים שקלגסי אסד הניחו בחשאי במטרה פוטנציאלית? הרג מאות מגינים אנושיים שנכלאו במפקדה צבאית מועמדת להפצצה?

בה בעת מודע אובמה גם לעובדה, שהאופציות האחרות שפתוחות לפניו גרועות באותה מידה או יותר. איזה לקח היו מפיקות איראן וקוריאה-הצפונית מהחלטה של הממשל לא להגיב כלל? החלטה כזו הייתה עשויה לחשל את נחישות ההחלטה של האייתוללות להמשיך בפיתוח נשק גרעיני ויהי מה. וכיצד היה נוהג הממשל לו אסד היה ממשיך להשתמש בנשק כימי נגד אזרחים בהיעדר תגובה אמריקאית? איך היה העולם מתייחס בעוד חודש או שנה לקווים אדומים חדשים שישרטט הבית הלבן? האם מישהו היה חושב שמילה של ארה"ב היא מילה? אמינותה היתה נרמסת.

ואם יחליט אובמה על מבצע צבאי רחב-היקף יותר מזה שמתוכנן עתה, האין הוא מסתכן בהפלת משטר אסד ובכניסת כוחות מורדים שמזוהים עם אל-קאיעדה לדמשק? אם כך יהיה, מה יעלה בגורל מאגרי הנשק הכימי? האם אנו רוצים שמכלי סארין ייפלו בידי טרוריסטים שעלולים להסתנן לניו-יורק ולתל-אביב? מה תאמר ישראל אם שלוחו של אל זאוואהירי, יורשו של בין-לאדן, ישב בדמשק? וכיצד תגיב ארה"ב אם איראן ו/או חיזבאללה יגיבו בירי טילים לעבר ישראל או סעודיה? אין ודאות כיצד תסתיים התקפה אמריקאית אינטנסיבית יותר. כפי שאמר יועץ בכיר לאובמה, שצוטט במדיה: "התוצאה הגרועה ביותר תהיה אם אסד ייראה חזק יותר אחרי פעולה שלנו". הכול נזיל ואין תשובות קלות.

משענת קנה-רצוץ

כך או אחרת, אובמה הבין שפיאסקו אמריקאי בסוריה הוא כמעט ודאי, כמו התפשטות גרורות בגוף מוכה סרטן בשלב הרביעי. אם הקונגרס יאשר פעולה, אובמה יוכל לטעון, אחרי כישלונה הצפוי, שהוא ביצע את רצון העם. ואם הקונגרס ילך בעקבות הפרלמנט בלונדון ויצביע נגד מבצע צבאי (אפשרות סבירה), יאמר הנשיא שהוא בסך-הכול עושה דברו של הציבור, ונציגי הציבור בקונגרס הם שיישאו באחריות על החלטה לשבת בחיבוק-ידיים.

זה יהיה, כמובן, רע מאוד לישראל. בעלת-בריתה ומשענתה תצטייר כמשענת קנה רצוץ. מקור פרו-ישראלי אמר לי אתמול (מוצ"ש): "אתה יכול להיות סמוך ובטוח שהלוביסטים שלכם בוושינגטון ישתדלו שזה לא יקרה".

כפי שמגלה היום (א') ה"ניו יורק טיימס", אובמה התוודה באוזני מקורביו שהוא רואה בסוריה אחת מאותן בעיות "גיהינומיות", שעימן נאלץ להתמודד כל נשיא, בעיות שכרוכות באין סוף סיכונים, שכל האפשרויות לפתרונן גרועות, ושהלחצים להתמודד עימן בלתי נלאים.

לאובמה יש משנה סדורה למדיניות הפנים שהוא מוביל, בהצלחה ניכרת, למרות המכשולים שהרפובליקאים מניחים בדרכו כל הזמן. לעומת זאת, משנתו בסוגיות חוץ פחות סדורה והוא מוצא עצמו מובל, אם לא נגרר, אחרי התפתחויות שהוא לא השכיל לחזות. דבר אחד הוא להתמודד עם תיאולוגיית הממשלה הזעירה של "מסיבת התה" בסוגיות ביטוח בריאות, ודבר אחר לגמרי הוא להתגושש עם תיאולוגיות שפיכות הדמים של גוני האסלאם במזה"ת.

בניגוד לקודמו בתפקיד, ג'ורג' וו. בוש, שהתגאה לומר שהוא רואה את העולם בשחור-לבן, מבחין אובמה בתת-גוונים. הוא מסוגל לחשיבה דיאלקטית (לא בהכרח תכונה חיובית אצל מנהיג). הוא בנה את הקריירה שלו על התנגדות לפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, אבל נתן הוראה "להוביל מאחור" את המיזם המערבי להפלת מועמר קדאפי, שליט לוב, ב-2011 (בלי לבקש היתר מהקונגרס). הוא נגד התערבות צבאית של ארה"ב במדינות זרות, אבל לפעמים הוא כן.

וכך, ב-2009, בנאום בטקס שבו הוענק לו פרס נובל לשלום, דווקא הטיף אובמה לשימוש בכוח צבאי לסיכול השמדה המונית: "ישיבה בחיבוק ידיים משסעת את מצפוננו ועלולה להוביל להתערבות שתעלה יותר ביוקר לאחר מכן. זו הסיבה לכך שכל המדינות חייבות לסמוך ידן על העיקרון שצבאות עם מנדט ברור יכולים לשמור על השלום".

קרי התיז גיצים

אך כעבור שנתיים, ב-2011, לאחר שאובמה תמך, אמנם בלי התהלבות, בקמפיין של נאט"ו בלוב, הוא אמר כך: "איננו יכולים למנוע כל עוולה שמבצעים משטרים נגד אזרחיהם; למדנו מהניסיון בעיראק עד כמה קשה ויקר לאכוף בכוח שינוי משטר".

הדואליות הזו מסבירה אולי את הסינתזה שהפיק אובמה מהאופציות הגרועות שלפניו: פעולת עונשין נגד משטר אסד - כן; פעולה רחבה יותר, שעלולה להביא לחילופי שלטון בסוריה - לא. ניואנסים כאלה לא תמיד נתפסים, בעיקר לא בציבור הרחב.

לא מפליא, אפוא, שאובמה הותיר את מלאכת מכירת המבצע לציבור לשר החוץ שלו, ג'ון קרי. בהתבטאויות פומביות על סוריה דיבר הנשיא כמי שכפאו שד. הוא לא נשמע משוכנע לגמרי בתבונת ההחלטה לפעול נגד אסד, ובצדק, אם כי הוא אמר את הדברים הנכונים. קרי, לעומתו, התיז גיצים ודיבר מהלב.

אבל בסופו של דבר, ההחלטה תתקבל לא בקומה השביעית של הסטייט-דיפרטמנט, אלא בלשכה הסגלגלה בבית הלבן וגם על גבעת הקפיטול. מחוקקים רבים עוד יצטערו על כך. רקורד הצבעתם ירדוף אותם.