מתנה לאחר המוות

חוק הירושה, המקדש את החופש המלא, בא לברך אך נמצא מקלל

כשטהוניה רובל, הזוכה בתוכנית "האח הגדול", יצאה אל הציבור, ציפתה לה הפתעה נעימה. אל התוכנית של נתן זהבי ברדיו 103FM התקשרה מאזינה בשם גברת גרינר, אשר הציגה את עצמה כאישה ערירית וחולה סופנית, וסיפרה כי מצאה נחמה ועידוד מהצפיה בדמותה של טהוניה בתוכנית. לפיכך הצהירה גברת גרינר, קבל עם ועדה, כי בכוונתה להוריש את דירת מגוריה לטהוניה לאחר מותה.

האם טהוניה יכולה לארוז את המזוודות על סמך הבטחה זאת? על אף העדים הרבים ששמעו את הגברת גרינר מעל גלי האתר, התשובה היא בהחלט לא. הדרך היחידה שבה אדם יכול להעביר רכוש לאדם אחר לאחר מותו היא באמצעות כתיבת צוואה תקינה בהתאם לחוק.

הבטחה הנוגעת לירושה בפורמט אחר, שאינו צוואה, בטלה, לאור האיסור המפורש בחוק הירושה, הקובע כי כל מתנה אשר אדם מבטיח לאחר, שתינתן לו רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף.

לפיכך, רק אם גברת גרינר תכתוב צוואה תקינה שבה היא מורישה את הדירה לטהוניה, אכן תהיה להבטחתה תוקף - אך בלבד שזאת תהא צוואתה האחרונה.

לגברת גרינר, כמו לכל אדם אחר, יש זכות לשנות את צוואתה בכל רגע נתון, ואין אדם מוגבל במספר הצוואות שהוא עורך ובסמיכות עריכתן.

יכול אדם לערוך עשרות צוואות יום אחרי יום, אך הצוואה שתקוים היא הצוואה האחרונה בלבד, ולא ניתן לכבול אדם לצוואה מוקדמת יותר, גם אם הראה ליורש הפוטנציאלי את הצוואה הקודמת ונשבע לו שהוא הוא יהיה היורש.

החוק המונע באופן כה קיצוני מאדם לתת ערובה ממשית ליורשיו בנוגע לירושתם העתידית אמנם מגן היטב על חופש הציווי לאחר מותו, אך מגביל את המצווה בחייו באופן בלתי סביר. אם לקשיש אין רכוש נזיל, עסקאות בתמורה לרכוש בעת שהוא כבר לא יזדקק לו, תחת מכירת הרכוש כבר בחייו, הן כורח המציאות, והרצון לקבל תמורה לשם טיפול בקשיש אינה בהכרח רדיפת-בצע.

כך למשל, בשנת 2001 נדונה תביעתה של ד"ר נאווה מסלווטי, אשר במשך מספר שנים עזבה את עבודתה ומקור פרנסתה כדי לסעוד את דודתה החולה. הדודה החולה הבטיחה לה מפורשות כי תותיר לה את כל רכושה, בהכירה בהקרבה הרבה שנדרשה מאחייניתה לאורך השנים, אך לאחר מותה התברר כי הותירה צוואה שונה, והורישה לקרובי משפחה אחרים. בית המשפט לא יכול היה להכיר בהבטחה של הדודה אלא רק בצוואתה, ופסק לד"ר מסלווטי רק את השבת דמי הטיפול שהשקיעה בדודה.

רבים טועים לחשוב כי ניתן לכבול את המוריש להבטחותיו באמצעות חוזה בכתב. כך למשל אדם, אשר חתם על חוזה מפורש עם שכנו הקשיש, על-פיו ידאג לו ולמחסורו בחייו, ובתמורה הקשיש יוריש לו את דירתו לאחר מותו, הופתע לגלות כי הקשיש לא הותיר אחריו צוואה, ולכן הדירה חולקה בהתאם לחוק הירושה ליורשים שלא דאגו כלל לקשיש. עם כל הצער שבדבר, לחוזה שנחתם בין השכנים אין תוקף, בהיותו הסכם אסור אודות ירושה ולא צוואה.

בניסיון אחר למצוא דרך שתבטיח את המטפלים בקשיש שאכן יקבלו את ירושתו, היו קשישים שהעבירו את דירתם לקרוביהם עוד בחייהם, אך חתמו עימם על חוזה על-פיו הקרובים יאפשרו לקשיש להמשיך להתגורר בדירה כל חייו, וכן לא ימכרו את הדירה או יעשו כל פעולה הקשורה אליה ללא רשותו.

גם חוזים אלה נפסלו בבתי המשפט, אשר קבעו כי על אף שהבעלות בדירה נרשמה על שם אחר עוד בחייו של הקשיש - הרי שהבעלות האמיתית, המתבטאת בזכות למכור את הכנס, להשכיר אותו או לגור בו, הועברה לאחר רק לאחר מות הקשיש, ויש בכך כדי להוות מתנה המוקנית לאחר המוות, קרי מתנה בטלה.

הטרגדיה במקרה כזה גדולה עוד יותר, שכן לאור העברת רישום הבעלות, הקשיש מן הסתם מניח כי הרכוש כבר אינו שלו, ועלול להשמיט אותו בשל כך מצוואתו, כך שבסופו של יום הרכוש אינו מגיע למי שהקשיש חפץ ביקרו, לא בהתאם לחוזה ולא בהתאם לצוואה, אלא מוקנה ליורש על-פי חוק הירושה.

כך חוק הירושה, המקדש את החופש המוחלט להוריש ללא הגבלה, וללא איזון עם צרכים אחרים, בא לברך אך נמצא מקלל, שכן הוא פוגע לא רק ביורשים אלא גם במורישים.

כאשר החוק מונע מאדם קשיש את האפשרות להבטיח באופן מחייב למי שמטפל בו כי יתוגמל לאחר מותו, הוא מצמצם את יכולתו של הקשיש לקבל את הטיפול לו הוא זקוק, או לחילופין מאלצו להעביר או למכור את רכושו עוד בחייו כדי לקבל שירותים שונים בניגוד לטובתו.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".