לטיפולך, דורית סלינגר

מה שאני הייתי ממליץ לוועדה לרפורמה בפנסיה, לו הייתה כזו

בשנת הולדתי תוחלת החיים הממוצעת בישראל הייתה 70 שנה בלבד. כעת, בחלוף 53 שנה, היא קפצה ועלתה כבר ל-81.7 שנה. ישראל ניצבת במקום החמישי בעולם באריכות הימים של תושביה. הישג אדיר שהוא תוצאה של רמת הרפואה הגבוהה. אלא שקו ישר עובר מאריכות החיים לפגיעה הקשה באיכות החיים המצפה לישראלים לאחר פרישתם מהעבודה. תוחלת החיים עולה והפנסיה הולכת ומצטמקת.

אנשים שהורגלו לרמת-חיים מסוימת, יעמדו בגיל הפרישה בפני שוקת שבורה. הילדים של ישראל 2013 צפויים לתוחלת חיים ממוצעת של 100 שנה, ומי יבטיח להם פנסיה סבירה לתקופת חיים של כ-30 שנה לאחר פרישתם מהעבודה?

מאז אמצע שנות ה-90 שוק החיסכון ארוך-הטווח עובר טלטלות גדולות ושינויים. מגוון התוכניות השונות שבניהול חברות הביטוח הוא רב. הממונה על הביטוח, כמו הילד באגדה ההולנדית, נאלץ לסתום חורים ולמנוע שיטפונות. גם פרופסור עודד שריג, הממונה היוצא, נאלץ לנקוט מספר פעולות הכרחיות בעניין זה, כמו ביטול מקדמי הקצבה בביטוחי המנהלים למבוטחים עד גיל 60.

הגיעה השעה שהממשלה תעשה מעשה: הקמת ועדה ממשלתית לרפורמה ארוכת-טווח בשוק הפנסיה בישראל. זו יכולה להיות יוזמה ראשונה ברוכה של הממונה החדשה על שוק ההון והביטוח, דורית סלינגר.

הממשלה יכולה לכנס תחת קורת-גג אחת את טובי המומחים מאסכולות שונות, שיכינו מתווה מסודר ומגובש של חשיבה אסטרטגית, תוך בחינה קפדנית של היתרונות והחסרונות של האלטרנטיבות השונות. על סדר-יומה של הוועדה תוטל בראש ובראשונה האחריות להמליץ לממשלה ולכנסת כיצד לעצב את סדר-העדיפויות הלאומי בנוגע לפנסיות שלנו.

על הוועדה יהיה לעסוק בדילמות הבאות:

האם להרחיב את המעורבות הממשלתית בשוק הפנסיה ולהקים "קרן פנסיה ממלכתית", שתפעיל תוכנית פנסיה לאומית אחת לכל אזרחי המדינה, בעוד שהשוק הפרטי של חברות הביטוח ובתי ההשקעות ינהלו את ההשקעות עצמן. העמיתים או המבוטחים, יוכלו לבחור מי תהא החברה שתנהל את ההשקעות, כדי למקסם את התשואות, אבל התפעול יהיה אחיד ובאחריות חברה ממשלתית.

בהקשר זה, יודגש כי דמי-הניהול שגובות החברות שמנהלות את קרנות הפנסיה, קופות-הגמל וביטוחי המנהלים, נשחקו וירדו בחדות בשנים האחרונות. הרווחיות של ניהול תוכניות אלה נמוכה מאוד, ופגיעה נוספת בדמי-הניהול תהיה מאוד פופולרית, אבל לא תאפשר ניהול ראוי. העברת נטל התפעול לממשלה יכול לתת מענה חלקי גם לכך.

האם יש מקום להתערבות בחלוקת המשאבים הפיננסיים הלאומיים וליצור איזון בהוצאה הממשלתית, תוך ביטול הפנסיה התקציבית (מכאן ואילך, ולא למי שכבר נהנים מפנסיה כזו) ומעברם של כל הסקטורים לפנסיה צוברת, והפניית המשאבים שיתפנו לטובת כלל החוסכים.

האם יש מקום להעלאת גיל הפרישה לפנסיה תוך הקצאת משאבים גדולים יותר להסבה מקצועית, בעיקר למי שמוצאים עצמם בעשור החמישי לחייהם ללא מקום עבודה, וכך עוברים תקופות ארוכות ללא הפרשה לקצבה.

האם יש מקום להפניית משאבים שיצמצמו את הפער בין צעירים ישראלים שנכנסים בגיל מאוחר יחסית למעגל העבודה וההפרשה פנסיה, בשל השירות הצבאי, לבין הצעירים בעולם שנהנים מתחילת ההפרשות לפנסיה בגיל צעיר יותר. בהקשר זה, האם על הממשלה להקצות תקציב להפרשה לפנסיה מסוימת כבר למתגייסים לשירות חובה בגיל 18.

האם להבטיח רשת ביטחון של הפרשה לפנסיה בהיקף של שכר המינימום במשק.

האם במטרה לעודד חיסכון ארוך-טווח יש להרחיב את התקרה הפטורה ממס, שמא יש ללכת לקיצוניות ההפוכה ולבטל את התקרות הללו, ולהפנות את ההכנסות שינבעו מכך ישירות לטובת תוכניות הפנסיה של אזרחי המדינה? או אולי לאמץ את "המודל האנגלי" שיאפשר העלאת התקרה הפטורה ממס לחיסכון בתקופות שבהן אנשים נהנים מהכנסה גבוהה.

האם יש מקום לחזור ולהרחיב את רשת הביטחון באמצעות אג*ח מיועדות-ממשלתיות בהיקף דומה לתוכנית הישנה (70%), או אולי להבטיח הנפקת אג*ח מיועדות בהיקף גדול יותר ככל שגיל החוסך עולה, ויתקרב לגיל הפרישה (דוגמת "המודל הצ'יליאני").

התמודדות יסודית עם שאלות אלו ואחרות היא חיונית. מדובר בסוגיה חברתית-מוסרית ממדרגה ראשונה, שהאחריות לעיצובה מוטלת על הממשלה.

הכותב, לשעבר שר הבריאות, הוא יו"ר דירקטוריון כלל ביטוח