מי אמר פירוק ולא קיבל

1. בולדוזר. האיש שיוביל את עידן הרפורמות המבניות. כך מכנים את אורי יוגב. כך הוא משווק את עצמו. כך אוהבים ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד לתאר את האיש שבחרו, בעיקר כי זה הופך אותם לרפורמטורים, למנהיגים ולמובילי שינויים. הכול נכון, אבל...

שאלת השאלות היום היא אם ה"אבל" הגדול ישלוט ביוגב ובהתנהלותו או שהוא - שהתבגר, החכים, טעה, כשל ולמד את השיעור - יצליח להשתלט על החולשות הגדולות שליוו את דרכו הציבורית. יוגב הוא איש מתלהב, רץ למרחקים קצרים, פול גז ב-100 מטר, אין לו סבלנות לריצה למרחקים ארוכים, לדו-שיח מתמשך ולמו"מ עם דקויות.

הוא פותח בסערה, מתחיל בשיא השיאים ואז, בלית ברירה - שהרי לשירות הציבורי יש קצב-צב משלו והרפורמות מלוות בהרבה אינטרסים ואינטרסנטים - מתחיל לרדת-להתגלגל במדרון. עוד בעיה: עושה רושם שאצלו המטרה מקדשת את האמצעים. הוא מציב מטרה, עם רף גבוה - כמעט תמיד מטרות נכונות ונדרשות - ומתחיל לזנק. בדרך הוא חותך פינות, עובד על קיצורי דרך, לא תמיד מתעכב בשלט עצור, לא נעצר באור צהוב מהבהב. הוא הולך על הקצה, עושה הרבה רעש, ובכך, בין היתר, מעניק למתנגדיו מתנה - הוא מאפשר להם להשמיע טענות על מינהל לא תקין ומעורבות אישית בעייתית המעכבים-עוצרים את כל המהלך. בנוסף, כשמגיע קושי גדול, הוא נכון לשלם מחירים כבדים, לעתים בתמורה לכמעט כלום (זה עלול לקרות בעוד כמה חודשים, עד שנה, במה שמכונה "הרפורמה" בחברת החשמל).

2. אם יוגב למד את השיעור של החיים, יהיו רפורמות טובות והוא ישאיר אחריו משק לגמרי אחר. אם לא - זה הולך להיות עידן של רפורמות מפוקפקות, עם רעש, צלצולים, פיצוצים, דרמות וכותרות ענק, שרק יעלו לציבור הרבה הרבה כסף, עשרות מיליארדי שקלים, בלי כל תמורה ובלא כל שינוי מבני אמיתי ובסיסי במשק. בקיצור: אם יוגב יוביל את המהפכה בדפוסים חדשים ולא מוכרים, יהיה בסדר.

3. כמנהל אגף תקציבים באוצר, יוגב תכנן, גיבש והוביל את הרפורמה בנמלים ופרש אחרי שהחוק עבר בכנסת. התוצאה: נחתם עם עובדי הנמלים הסכם שעבורו שילם המשק מחירים מופקעים ומטורפים. המענק המושמץ, של 100 אלף שקל לעובד (מחצית מהסכום הועברה ב-2006 עם החתימה על ההסכם, והמחצית השנייה הייתה אמורה להינתן עם מימוש הרפורמה, דבר שלא קרה), עשה רעש גדול אבל הוא היה בקושי "שקית גרעינים לשבת".

הכסף הגדול באמת, זה שכבר עלה למשק 6-8 מיליארד שקל, היה בהסכמה להכיר, להלבין, את כל חריגות השכר המעוותות ההיסטוריות של עובדי הנמל ובהסכמה לתת להם הטבות נוספות וכבדות, הממשיכות לעלות הון למשק. העיקר שבסוף הייתה רפורמה ונתניהו יכול היה להתהדר בה, בזכות בולדוזר (תומכי יוגב מציינים: מאז ההסכם ההוא לא הייתה שביתה גדולה בנמלים ומספנות ישראל ואילת היו לנמלים פרטיים; אילמלא היו מתבצעות הרפורמה ההיא והחקיקה ההיא, המדינה לא הייתה יכולה היום להקים נמלים חדשים).

פרשה אחרת נוגעת לסיכום תקציב המדינה עם בחירתו של נתניהו לראש הממשלה ב-2009. זה האיש שלך, אמר נתניהו לעופר עיני, הצביע על יוגב ושלח את השניים לסגור עניינים.

שר האוצר החדש יובל שטייניץ נשאר כקישוט, מנכ"ל האוצר רמי בלינקוב וכל אנשיו - הוזזו הצדה. ואכן, יוגב הגיע להסכמות עם עיני. תקציב היה, אבל עיני קיבל מה שרצה והמשק - כמעט כלום. עיני גם השמיע אז איזושהי אמירה רדודה על נכונות לרפורמות - ויוגב אץ לחתום. התוצאה: לא רפורמות ולא נעליים.

הייתה גם התוכנית הגרנדיוזית "נתיבי ישראל". יוגב הכין תוכנית תחבורתית ענקית בשווי של כ-50 מיליארד שקל. אחר כך הורד-ירד ל-25 מיליארד. האוצר התעקש על מקסימום 17 אם בכלל. נתניהו ויוגב כבר היו מוכנים להתקפל ולהמשיך לכותרת הבאה, אבל אז בא "בולדוזר" אחר, שר התחבורה ישראל כ"ץ, פוליטיקאי עם אורך נשימה, שלא רץ אבל כן הולך עם הכלב. כ"ץ לא היה מוכן להתקפלות ואיים להתפטר ברעש גדול. התוצאה: התוכנית נשארה בחיים.

הייתה גם הבטחה גדולה למהפכה דרמטית ברכבת ישראל: "אם ב-2010 היו 340 רכבות ביום, ב-2014 יהיו כבר יותר מ-500 רכבות ורובן בקיבולת הרבה יותר גדולה", אמר יוגב בראיון ל"גלובס" (29.4.13), אבל הוא פרש ביוני 2013 , חצי שנה אחרי שחתם עם ועדי הרכבת על הסכמים ארוכי טווח הכוללים תוספות שכר רטרואקטיביות, מענקים שונים ומשונים, הלבנת חריגות ועוד ועוד...

יוגב שילם על שקט תעשייתי, הציבור שילם במיטב כספו, וכמה חודשים אחרי, באוגוסט השנה, בבוקר בהיר וחם אחד, הודיעו כל נהגי הקטרים ברכבת ישראל שהם חולים (תומכי יוגב: הרכבת שהוא השאיר אחריו שונה בואפן משמעותי מזו שקיבל. התשלומים שנחתמו עם העובדים הם על פי אבני דרך של ביצוע, סוף סוף רואים עלייה במספר הנוסעים, הציוד הוכפל, דיוק בלוח הזמנים, שליש מפעילות התחזוקה יצא החוצה, נרשמו שתי חברות).

4. בשיחות שהתקיימו בעת החתימה על ההסכם הקואליציוני לממשלה הנוכחית, דיבר יוגב, שייצג את ראש הממשלה היוצא והנכנס, על צורך חד-משמעי בפירוק רשות החברות הממשלתיות והעברת פעילותה למשרד האוצר בכלל ולמשרד החשב הכללי בפרט. מולו עמד מנכ"ל האוצר אז דורון כהן, שהיה לפני כן מנהל הרשות, והסביר למה אסור לפרק את הרשות ולמה חייבים, למען בריאותן הכלכלית של 100 החברות המפוקחות - בכלל זה 30 משמעותיות וכמה מונופולים, במחזור של כ-60 מיליארד שקל - להוציא את סמכויות המינויים מידי הפוליטיקאים, שכן אלה בעיקר חוששים למנות ובכך להכעיס את תומכיהם שלא מונו (נכון לרגע זה חסרים כ-360 דירקטורים בחברות הממשלתיות, כולל החברות העסקיות הגדולות; ראו מאמרו של פרופ' אברהם רמי פרידמן, "גלובס", 22.9.2013). בסופו של דבר שוכנעו השרים שלא לפרק. יוגב מצדו חזר ואמר אחרי כן שהוא בא כדי לפרק.

הוא לא הראשון שבא כדי לפרק או להפריט או למכור ולשנות מהותית. קדמו לו רבים וטובים כמו שרי תקשורת, כמו יושבי ראש של חברת החשמל, ותע"ש, ותעשיה אווירית, ועוד ועוד. אבל ברגע שנכנסו והתיישבו בכיסא - הרגישו נוח. פירוק? כן, בטח, ודאי, אבל בסוף הקדנציה שלי.

5. זה שנים שיוגב מתרוצץ בין לבין. נע בין הכסף של השוק הפרטי להתלהבות של המשק הציבורי וכל הזמן שומר על הקרבה המועילה-תמיד לשלטונות. בתוך כך קיבעו עבורו ידידיו את הכינוי "האידיאולוג הכלכלי של בנימין נתניהו". הקמת וויטווטר לאיכות ובקרת מים, שעלתה עשרות מיליונים מכספה של המשקיעה חנה גרטלר, הייתה אמורה להפוך אותו לטייקון מים רב-לאומי. זה לא קרה.

כך, שנים אחדות אחרי שאמר בראיון שהוא עם השירות הציבורי גמר, הוא חזר לחפש מקום טוב באותו שירות הציבורי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ"ל האוצר, והגיע לאן שהגיע. לא תפקיד מוביל על פי הספר - אבל יוגב יהפוך אותו למוביל. השאלה היא רק מה ייצא לכולנו מזה.