פוסט טראומה: כמה מרוויחים עובדי ענף הפרסום בישראל?

אחרי טלטלות גדולות, ענף הפרסום נכנס ליציבות מסוימת, והעובדים יכולים קצת להירגע ■ המשכורות יציבות, ויש עלייה בביקוש לעובדים ■ פרויקט השכר 2013

אחרי שנה של טלטלות, קיצוצים ופיטורים, עובדי ענף הפרסום יכלו השנה לנשום מעט לרווחה, בשעה שהענף נכנס ליציבות מסוימת.

אמנם עוגת הפרסום רחוקה מלחזור לממדיה הקודמים, היקפי הפעילות לא שבו לגמרי למסלולם וכמות הפרסום המכירתי עדיין גבוהה, אבל לשם שינוי ניתן היה לראות שוב הפקות מושקעות, הן מבחינת התקציב והן מבחינת הקריאייטיב, שסימנו שינוי מגמה: יציאה מתסמונת הפוסט-מחאה וחזרה מסוימת לשגרה.

המשמעות של כך הייתה יצירת יציבות גם במשכורת ובתנאי השכר, שבאופן גורף כמעט בכל הקטגוריות נשארו זהים לשנה שעברה.

פרט להתייצבות המצב הכלכלי, תרמה לכך גם העובדה שהשנה לא נרשמו קריסות של משרדים או גיוס של מנכ"לים כפי שהיה שנה קודם לכן. אשתקד, לשניים מתוך עשרת המשרדים הגדולים (ריצ'י הנטר במקאן וארי מלמוד בפובליסיס ישראל) הגיעו אז מנכ"לים חדשים, שעמלו על גיוס כוורות כוח-אדם משלהם.

אמנם טאלנטים עברו ממשרד למשרד, אך הם היו מהסוג שמשפיע בעיקר על משרד ספציפי כזה או אחר ולא בהכרח על מגמה של ענף. יש הבדל גדול בין עזיבתו של סמנכ"ל קריאייטיב כמו יורם לוי בבאומן-בר-ריבנאי לבין גיוס מנכ"ל כמו גיא קלנר בליאו ברנט. תזוזה של איש קריאייטיב תשפיע על צמרת הקריאייטיב במשרד, בעוד שגיוס של מנכ"ל עשוי להשליך על המשרד כולו.

חסרים תקציבאים?

הדרגה היחידה שבה חל שינוי כלשהו השנה היא דרג סמנכ"לי הקריאייטיב, שם ירד מעט הרף העליון של המשכורות.

הדבר נובע בעיקר מעזיבתם של טאלנטים יקרים מאוד, כמו לוי או בני ברונסקי מ-y&r ישראל, שאמנם הוחלפו באנשים מוכשרים אך פחות יקרים.

בן סבר שהצטרף כסמנכ"ל קריאייטיב לגליקמן-נטלר-סמסונוב, וגיא בר שעבר ל-y&r ישראל, הם טאלנטים, אך מחירם עדיין אינו כה גבוה כמחירו של לוי.

עם זאת, מתחת לפני השטח מתחילות להתגבש מגמות תעסוקתיות שמציגות כרגע כיוונים בלבד, שטרם באים לידי ביטוי בשכר אך יש להניח שהם ישפיעו בטווח רחוק יותר.

כך למשל, אחרי שנים ארוכות, תקציבאים - שמכונים לפעמים "בשר התותחים" או "העבדים של הענף" - מתחילים להיות משאב בחסר: "פעם", אומר אחד המנכ"לים הבולטים בתעשייה, "היינו מפרסמים מודעה לגיוס תקציבאי ומקבלים 1,000 קורות חיים. היום כבר כמעט שלא פונים".

לכאורה, עשוי להיות בזה משהו מטריד, שכן תפקיד זה הוא השער המקובל לעולם הפרסום, וכשצעירים נמנעים מלהיכנס בו עלולה להיות בעיה בתחום בהמשך.

מקצועות נוספים הנמצאים בחסר הם המקצועות הטכנולוגיים. לאחר שרוב משרדי הפרסום הבינו שדיגיטל הוא לא תחום שהם יכולים להרשות לעצמם להדיר ממנו רגליהם, ברובם רוצים לגייס את אנשי הטכנולוגיה, אבל לא תמיד יש ביקוש לתוצר שלהם.

לעומת זאת, בתחום הקריאייטיב נרשם שיפור מסוים. אחרי שנים ארוכות שבהן נמנעו צעירים מבוקשים, כמו בוגרי בצלאל, מלדרוך בענף הפרסום, והתפתו יותר לתחומים כמו טלוויזיה, היי-טק ופיתוח פורמטים, נרשמה בחודשים האחרונים התפכחות מסוימת מענפים אלה, שגם הם כמו ענף הפרסום חטפו בשנים האחרונות מכות לא פשוטות.

אמנם את אותם צעירים טרם רואים בשכבה העליונה של המנהלים, ועד שיגיעו לשם ייקח עוד זמן, אך יש לראות בכך מגמה מעודדת באשר לחומר האנושי שיוביל בעוד מספר שנים את הענף.

הפערים בין היקפי הפרסום שמנהלים המשרדים הגדולים-בינוניים והקטנים עדיין גדולים מאוד, עובדה המשליכה כמובן על היקפי העבודה ומכאן גם על השכר.

לכן, בדרגים הגבוהים קיים פער עצום בין השכר שיכול לקבל מישהו בדרגה מסוימת במשרד גדול או בינוני, למה שמשתכר מישהו בדרגתו במשרד קטן.

אור גלייכר, מנהל מחלקת אסטרטגיה באדלר-חומסקי: "בענף הפרסום כולם מתחילים במשכורות רעב"

אור גלייכר, מנהל מחלקת אסטרטגיה במשרד הפרסום אדלר-חומסקי, אומר כי עד לפני מספר שנים ענף הפרסום לא נחשב מבחינתו כאופציה לתעסוקה. אחרי הצבא הוא סיים לימודי הנדסת תעשייה, ואז עבר לחברת ייעוץ שבה התנהל בעיקר מול גופים ממשלתיים כמנהל פרויקטים.

"היום אני יודע, שהעבודה שעשיתי אז לא מאוד שונה ממה שאני עושה היום: לבוא לארגון, ללמוד אותו מאפס ולתת לו את הפתרון המתאים. לפעמים מדובר בהקמת מחלקה, פיתוח מוצר או כל דבר אחר. זה לא משנה מאיזה כיוון באים, צריך את הגמישות להתחיל בכל חברה מחדש ולהבין איך אפשר לעזור לה בדרך שמתאימה לה".

אחרי תקופה מסוימת, גלייכר חיפש עבודה יותר דינמית, לאחר שנוכח כי תהליכים בחברות האלה יכולים לקחת שנים. התחנה הראשונה בענף הפרסום הייתה בחברה-בת של קבוצת באומן, שהוקמה על-ידי הפרסומאים מיקי בר וגיא טולדנו, ועסקה בעיקר בפרויקטים של מיתוג ללקוחות ישראליים בחו"ל כמו קומברס או נייס. משם עבר לתקופה קצרה דווקא לצד הלקוח כמנהל מותגים, אבל שוב העבודה נראתה לו צרה מדי: "כמנהל מותג יש לך חמישה מק"טים שאתה מטפל בהם ועולמך צר יחסית - להראות שברי אחוזי מכר שזזו מכאן לכאן. אני מעדיף 400 לקוחות ולעבוד על 40 פרויקטים".

לאחר מכן מצא את עצמו באדלר-חומסקי, שם הוא נמצא כבר חמש שנים. את השחיקה במשכורות שמאפיינת את הענף הוא מכיר. "בענף הפרסום יש פירמידה שונה מזאת שיש למשל בהיי-טק. בשנים הראשונות, למרות שהרוב אקדמאים, כולם מרוויחים משכורות רעב ועובדים כמו עבדים. כשהצטרפתי לאדלר באתי ממשכורת של יותר מ-16 אלף שקל בחודש והרווחתי בהתחלה 5,200 שקל. נכון שזאת בחירה שיותר קל לעשות כשההורים משלמים על דירה ומכונית, אבל זה לא פשוט, ורציתי את זה מספיק בשביל לעשות את הוויתור.

"מצד שני, היום אני בן 33 וכבר מנהל מחלקה ומרוויח הרבה יותר מרוב החברים שלי. זה תחום שאם אתה לא מסתדר בו או מתאים למערכת, אתה נפלט מאוד מהר החוצה. אבל אם יש סבלנות, נכונות לעבוד קשה וכשרון אפשר להתקדם מהר מאוד. אם מישהו טוב, די מהר הוא יכול להרוויח יפה. מי שרוצה לבוא בשביל מכה גדולה של כסף לא יעשה עסקה טובה, אבל מי שאוהב את זה ומסתכל קדימה בסוף ירוויח טוב".

גלייכר מאמין שהענף כולו נמצא בעיצומו של תהליך שבו הצעירים עוברים לקדמת הבמה. "ברוב המשרדים הגדולים השמות שכתובים על הדלת - שמות המייסדים - הם רק שמות. רובם לא נמצאים כבר במשרד ואם הם נמצאים זה על תקן יו"ר או משהו לא פעיל. המנכ"לים והסמנכ"לים ברוב המכריע של המשרדים הם צעירים, וזה משליך עד למטה".

מדגמנים מספרים
 מדגמנים מספרים