רפובליקת הבננה

יכולתם לרשום יומנכם: ב-17 באוקטובר החלה השקיעה הגדולה

הייאמן? סנאטור, שעדיין לא מלאה שנה אחת לנוכחותו בוושינגטון, מחזיק את כלכלת העולם באגרופו. אם הוא החליט לעכב פשרה דו-מפלגתית על הגבהת תקרת האשראי של ממשלת ארצות-הברית, אנא הואילו לרשום ביומניכם שהשבוע, ביום חמישי, 17 באוקטובר 2013, התחילה השקיעה הגדולה.

הרשימה הזו נכתבת שלושה ימים לפני פרסומה. לא ידעתי מה יקרה בוושינגטון ב-72 השעות הבאות. הקורא כבר יודע. טד קרוז, טרזן רפובליקני ממדינת טקסס, חביבו של הימין הרדיקלי, טוען כמעט ודאי לנשיאות ב-2016, גמר אומר להפיל את התקרה. הוא רוצה למנוע ויהי-מה את החלתן של רפורמות הבריאות הגדולות, בבת עינה של נשיאות אובמה. הן כבר אומצו כחוק, ובית המשפט העליון סירב לבטל אותן. אבל הוא, קרוז, מתעקש שהקונגרס לא יקצה להן אף סנט אחד. ואם הקונגרס לא ייענה לו, הוא לא יניח למליאת הסנאט להצביע בזמן על הארכת קו האשראי של הממשלה.

כל-כך קשה להאמין שמשהו מעין זה עומד לקרות, מפני שהוא טבוע בחותם עמוק להפליא של חוסר רציונליות. גם לשיטתו של קרוז, הניתוח יצליח והחולה ימות. זכרו את הפאניקה בשוקי העולם, ביום שבו הורשה הבנק של האחים ליהמן לקרוס תחתיו, בספטמבר 2008. זה היה האות למשבר הכלכלי החמור ביותר זה 80 שנה. רוב העולם עדיין מלקק את פצעיו.

מה יקרה אם מחר בבוקר, יום שישי, ייפתח המסחר בשוקי העולם בידיעה שארצות-הברית אינה מסוגלת עוד לפרוע את חובותיה? הבה נקווה, לטובת בריאותכם, שהוצאתם מבעוד מועד את כל כספכם מן הבנק, ומכרתם כל נייר ערך שהחזקתם אי-פעם.

טוב, אולי אני מגזים קצת, אבל הנה מדוע ההגזמה מועילה לעניינה של הרשימה הזו: הפוליטיקה של ארצות-הברית חדלה בהחלט להיות עניינה הפנימי. התחוורה לכול העקרות הגלויה והברורה של שיטתה החוקתית, המאפשרת להרפתקן נפסד ואגוצנטרי לסכן את שלום העולם.

"קיצוניות אינה חטא"

משהו מסוכן מאין כמותו מתרחש בפוליטיקה האמריקאית. מאז הבחירות לקונגרס של 2010, את הטון במפלגת האופוזיציה העיקרית נותנים רדיקלים, המשחקים על כל הקופה. הכללים הישנים אינם מעניינים אותם. בהד של נאום פוליטי מפורסם מלפני 50 שנה, הם מאמינים ש"קיצוניות בהגנת החירות אינה חטא, ומתינות ברדיפת צדק אינה מעלה" (בארי גולדווטר, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1964. סרקו את הברקוד וראו-נא).

הם רוצים לכווץ את הממשלה הפדרלית לממדים מיקרוסקופיים, כדי שתחדל להתערב בענייני האזרח. הם רוצים להוציא גירעונות אל מחוץ לחוק. לא אכפת להם אם לצורך זה תרד גיליוטינה על תוכניות רווחה, חינוך, בריאות, תעסוקה ותחזוקה. הדגם השלטוני הרצוי בעיניהם חדל להתקיים בדיוק לפני מאה שנה, כאשר אמריקה יסדה בנק מרכזי.

כל זמן שדרישות כאלה היו מוגבלות לתימהוניים, עם פוטנציאל אלקטורלי של אחוז אחד בבחירות לנשיאות, היה אפשר למשוך כתפיים. אבל כאשר התימהוניים התחילו למשוך בחוטים, עיניו של העולם כולו ננעצות בהם. יושבת ראש קרן המטבע הבין-לאומית נזפה השבוע באמריקה, ודרשה ממנה להכניס סדר בביתה.

שבוע אחד קודם, מנהיגי סין הכריזו שהמצב בוושינגטון חדל להתקבל על הדעת, וצריך לעשות "דה אמריקניזציה" של כלכלת העולם, לא פחות. היש לסין הזכות ללמד את ארצות-הברית איך לנהל את ענייניה? בהחלט, לפחות על יסוד ההיגיון הקלאסי של בעל המאה הוא בעל הדעה. הסינים רכשו כמעט 8% מן החוב הלאומי של ארצות-הברית (1.28 טריליון דולר, מתוך 16.7 טריליון). ליפנים יש כמעט 7%.

ספרי-החשבונות של זרים

אבל השאלה כמובן אינה רק של הפסדים כבדים באג"חים. התמוטטות כלכלית בארצות-הברית תמשוך בעקבותיה את כלכלת העולם. אנשים בכל מקום ישלמו מחיר על התקלות הקיומיות של מערכת פוליטית כושלת. הלצה שכבר הספיקה להישחק מציעה לאופוזיציה בארצות-הברית לשנות את שמה מן המפלגה הרפובליקנית למפלגת רפובליקת הבננה.

העניין הזה נוטף אירוניה. משחר עצמאותה, ארצות-הברית לא חדלה להתערב בענייניהן הפנימיים של ארצות, בייחוד בחצי הכדור המערבי, כל אימת שהארצות-האלה נכשלו בניהול הפיננסים שלהן. האמריקאים, הרבה לפני שארצם התנשאה למעמד של מעצמה, קל וחומר מעצמת-על, חשבו שיש להם אינטרסים לגיטימיים בספרי-החשבונות של זרים, אם הזרים חבים להם כסף. בין הזרים האלה היו גם מדינות קטנות ועניות במרכז אמריקה, שענף היצוא העיקרי שלהן, בבעלות אמריקאית כמובן, זיכה אותן בכינוי "רפובליקות בננה".

החבל המתוח - והתהום

תחזיות על שקיעת אמריקה נשמעות בתכיפות כזאת, שהן כמעט חדלו לעורר רושם. התכיפות אינה מפחיתה כלל מרצינותה של הפרוגנוזה. ומה לנו אפיון בוטה יותר של שקיעה מאי-סדרים פיננסיים המעוררים את דאגת העולם. זו הייתה מוזיקת הרקע של שקיעת ספרד מסוף המאה ה-16; זה היה הפזמון הקבוע, שהפך את הסולטנים העות'מנים ל"אנשים החולים" של אירופה, והחיש את התמוטטות קיסרותם.

אמריקה אינה אף אחת מאלה. היא עדיין משופעת ביחידים רבי-דינמיות, היא עדיין נועזת ויוצרת, כוחה הפיננסי והפוליטי הוא עדיין ללא השוואה. אבל יש לה שיטה פוליטית, המסכנת אותה ומסכנת את העולם. אין זו אשמתו של הדייר הנוכחי בבית הלבן, אם כי כמובן אפשר לטעון שפוליטיקאי טוב ומנוסה ממנו היה מצליח להתהלך על החבל ביתר הצלחה.

להתהלך או לא להתהלך, החבל מתוח על-פי תהום, והתהום הזו היא רובה מעשה ידי-אדם. האופן שבו אמריקה מתנהלת חדל זה כבר להיות מקור השראה לעולם החיצון. עכשיו הוא איום על שלום העולם ועל רווחתו. מה חבל שאי אפשר למנות ועדה קרואה.*e

צרו איתנו קשר *5988