פי 2 לעומת ה-OECD: יתרות המט"ח - 10,000 דולר לאדם

גם אם ישראל היא מדינה מיוחדת מבחינה גיאו-פוליטית, יהיה קשה להצדיק רכישות מט"ח סיטונאיות נוספות, אשר להן מחיר כלכלי מיידי ■ לכן, זה לא מפתיע שבנק ישראל פונה לאוצר למען קידום המטרות שלו ■ ניתוח / רון אייכל

בנק ישראל נמצא במציאות מטרידה. האינפלציה די נמוכה ולכן יש לו רצון לפעול לקידום יעדים חשובים ביותר כמו צמיחה, חלוקת הכנסות, אבטלה. רצון יש, אבל היכולת - זה כבר סיפור אחד.

הבעיה הבוערת כיום בבנק היא חוזקו של השקל, אשר בולם את הייצוא ודרכו את הצמיחה. למעשה, הפחתות הריבית האחרונות (ההפחתה הכפולה במאי וההכרזה בשלהי ספטמבר) נועדו בכדי לשנות את מגמות המסחר של השקל כנגד הדולר לכיוון - ולהחליש את המטבע שלנו כנגד המטבע האמריקני.

עדות ברורה לחשיבות שרואים בבנק ישראל בשער החליפין היא שלאחר שנת תרדמת (2012), חזר הבנק לרכוש דולרים. זה נכון שלבנק ישראל יש המנדט לרכוש מט"ח כאוות נפשו, אך מראית העין חשובה.

לכן, בבנק לא קונים סתם. הם קובעים יעד של יתרות נדרשות. בשנת 2008, שבה החלו הרכישות, טענו שם, כי 39 מיליארד דולר היא הכמות הנדרשת. כיום מדברים שם על כמות כפולה מזו. ברור שהמשק לא הכפיל עצמו בחצי העשור שעבר מאז, לכן, ניתן להניח כי ההגדרה הורחבה כדי להצדיק הרכישות.

בכל אופן, השורה התחתונה היא שיתרות המט"ח לנפש בישראל הן מהגבוהות בעולם. סך היתרות לנפש במשק עומד על 10,000 דולר. זאת, כאשר ממוצע ה-OECD ניצב על 4,600 דולר. כלומר יותר מכפול.

אפשר לומר שישראל שונה, הן לנו יש בעיות בטחוניות ואנו משק קטן ופתוח. עם זאת, בקוריאה (הסובלת מבעיות בטחוניות לא פחות מישראל) יש רק כ-7,000 דולר לנפש, לצ'כיה, שבה 10 מיליון תושבים (לא רחוק ממספר התושבים בישראל), 4,700 דולר לנפש ולהונגריה 4,200 דולר לנפש. כלומר, אנו בפסגה וגם אם אנו מיוחדים, יהיה קשה להצדיק רכישות סיטונאיות נוספות, אשר יש להן מחיר כלכלי מיידי.

גם בכל האמור לריבית, המשק כבר הגיע לכדי מיצוי. בשפת הכלכלנים קוראים לזה מלכודת הנזילות, כאשר הריבית מגיעה לרמה שכול הפחתה נוספת היא כבר לא אפקטיבית. בלשון העם, זו הרמה שבה הבנקים מפסיקים להוזיל לנו את ריבית ההלוואות. לבנק ישראל עוד מספר כלים לקידום היעדים שלו אך הם פחות אפקטיביים, בהשוואה לנשק הריבית או רכישות המט"ח אשר פועל באופן מדויק על שער החליפין.

הבעיה היא, ששני הכלים המרכזיים של הבנק הגיעו לכדי מיצוי. כלומר, בנק ישראל לא יכול לעזור יותר להעצמת הפעילות המשקית בעזרת שימוש בכלים הסטנדרטיים שלו. כעת, על הממשלה, אשר בשנים האחרונות נמנעה מלבצע מהלכים חשובים בתחום הדיור, או הסטת כספים לפרויקטים מעודדי צמיחה לשלב ידיים עם בנק ישראל ולפעול יחדיו.

לצערנו, תמה התקופה שבה בנק ישראל היה מסוגל להתמודד ולפתור בעיות שהממשלה בוחרת שלא להתמודד עימם. הלכה למעשה, כלי המדיניות המוניטרית של בנק ישראל הופך להיות הממשלה, כאשר הדרך היחידה שבה הוא יכול להפעיל אותו היא באמצעות פנייה ושכנוע של שר האוצר ואולי של ראש הממשלה בצדקת דרכו. כלומר, עכשיו יותר מתמיד, נדרש שיתוף פעולה בין בנק ישראל לממשלה.

כפי הנראה, הקדנציה של הנגידה תהיה הרבה יותר פוליטית ופחות אנליטית, מאשר של נגידים קודמים.

בעל חברה למחקר מאקרו-כלכלי ואסטרטגיה בשוקי ההון