כשחושבים על מיחזור, או על דאגה לסביבה, בדרך כלל לא חושבים על מניע כלכלי. לכן, מפתיע לגלות שתעשיית המיחזור העולמית שווה כ-500 מיליארד דולר בשנה ומעסיקה יותר אנשים מכל תעשייה אחרת, מלבד חקלאות.
פער התפישה בנוגע לפסולת ומיחזורה הניע את העיתונאי אדם מינטר לחקור את הנושא (בספרו Junkyard Planet). מינטר, בן של ממחזר אמריקאי, התמקד בסין, ה'מכה' של הסקטור, שם הוא חי בעשור האחרון. הדיווח החלוצי שלו, לאחר שביקר ביותר מ-100 מתקנים, עוקב אחר מסלולו של ג'ונסון זנג, מהנדס פלסטיקה לשעבר שמשוטט באמריקה בחיפוש אחר גרוטאות, מכבלי מתח ישנים ועד כבלי מעליות, כדי לייצא אותם לסין. מדובר בסחר עצום של המחשבים שהשלכנו, המסכים והמכשירים הניידים, כמו גם חומרים פשוטים כמו פלסטיק ונייר.
במקביל החל מינטר להעריך עד כמה מכונת המיחזור הניעה את כלכלת סין בעשורים האחרונים, בדיוק כמו כוח עבודה זול והמעבר למדיניות שווקים פתוחים. "סין היא ענייה במשאבים באופן יחסי, וכרייה היא יקרה מאוד", הוא אומר. חמש הפרובינציות בסין שאחראיות על עיקר הצמיחה ועל דימוי המדינה כ"כוח העבודה של העולם", הוא אומר, הן גם היבואניות הגדולות ביותר של אשפה.
מינטר הגיע למסקנה שלמיחזור יש יחסי ציבור רעים. "זה כמעט תמיד אותו סיפור. מדינות מערביות עשירות זורקות אשפה על מדינות מתפתחות עניות, עם אנשים עניים, במקרים רבים עם תזונה לקויה", הוא אומר. "זוהי הפשטה נרחבת של המיחזור. אם מישהו הופך מנוצל, במובן מסוים, אלו האנשים שאינם מבינים את הערך האמיתי של האשפה".
הזבל לאפריקה
שלא במפתיע, מי שקולטת בינתיים את האשפה האדירה היא בעיקר יבשת אפריקה הענייה. דו"ח של תכנית הסביבה של האו"ם (UNEP) פרסם השנה כי בשנת 2009, כ-70% מכל יבוא האלקטרוניקה לגאנה שבאפריקה היה של מכשירים משומשים. ה-30% הנותרים הוגדרו כ"לא שמישים", ובעצם יבוא פסולת.
"אנשים מהאזורים הצפוניים העניים של גאנה נאלצים למצוא מקור הכנסה על ידי מיחזור פסולת אלקטרונית", מספר דיוויד פדל, יוצר סרט שפורסם באינטרנט ושפך אור על בעיית הפירוק והמיחזור הלא מוסדרים של ה-e-waste בגאנה. בשל חוסר בתשתית ובניהול של הפסולת האלקטרונית, כמעט כולה ממוחזרת באופן לא פורמלי. "השיטה שבה משתמשים למיחזור חומרים כגון נחושת, פליז ואלומיניום היא פשוט לשרוף אותם, והתוצאה היא פליטת גזים רעילים לאוויר", הוא אמר.
הבעיה לא עוצרת בגאנה והיא קיימת בכל מערב אפריקה. האו"ם מדרג את שריפת הכבלים במערב אפריקה כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר המאיימים על בריאות הציבור.
הייבוא השבדי
אבל הזבל לא מוכרח להגיע לאפריקה. בשבדיה, התושבים כל כך מחויבים למיחזור, עד כי רק 4% מכל האשפה מוצאת את דרכה למזבלות. זו סטטיסטיקה מרשימה מאוד, אבל היא יצרה בעיה חדשה עבור המדינה - אין מספיק פסולת להניע את תוכנית ה"פסולת לאנרגיה", משום כך החלה שבדיה לייבא פסולת ממדינות אחרות.
תוכנית שריפת הפסולת של שבדיה החלה כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת, ומטפלת ביותר מ-2 מיליון טונות של אשפה מדי שנה. היא מחממת 810 אלף בתים ומספקת חשמל ל-250 אלף בתים, כל זאת משריפת אשפה. אבל כעת זה לא מספיק, ואין בשבדיה מספיק פסולת לתוכנית.
לכן, לשמחת המדינות השכנות, החלה שבדיה לייבא 800 אלף טונות של אשפה בכל שנה. נורבגיה משלמת לשבדיה לקחת ממנה את האשפה, וכך זוכה שבדיה בחשמל ובחימום. אבל הרעלים, שהם תוצר לוואי של שריפת האשפה, הם בעיה סביבתית - ואת אלה שבדיה שולחת חזרה. כך מצליחה שבדיה לשמור אצלה את האנרגיה המופקת, בעוד הרעלים נשלחים חזרה לנורבגיה. זה אולי לא נשמע כמו סידור טוב לנורבגיה, אבל שם דווקא שמחים על הסידור הזה, משום ששריפת אשפה היא תהליך יקר יותר מאשר יצוא הפסולת.
יש מדינות נוספות באירופה שעשויות לעזור לשבדיה. נאפולי שבאיטליה מייצרת יותר פסולת למטר מרובע מכל מקום אחר בעולם. זאת, יחד עם הנוכחות החזקה של המאפיה בניהול האשפה, הוביל ל"משבר פסולת". לכן, לא יהיה זה מפתיע אם גם איטליה תתחיל לייצא פסולת לשבדיה.
ואז יום אחד, איטליה, נורבגיה ומדינות אחרות עשויות להבין כי הן למעשה מוסרות מקור אנרגיה יקר למדינה אחרת. אבל עד אז, שבדיה שמחה לאסוף את הפסולת של אירופה.
חקיקה ותרבות
בצפון אמריקה המצב מורכב יותר. תרבות הצריכה האמריקאית מייצרת כמויות אשפה עצומות והאמריקאים אינם מורגלים בחיסכון, במיחזור ובחשיבה סביבתית בדומה לאירופאים.
ועדיין, אם בישראל מצליחים למחזר כ-20% מהפסולת (מתוך 6 מיליון טון פסולת שמייצרים אזרחי ישראל מדי שנה, 80% מוטמנים באתרים מרכזיים ברחבי הארץ ומייצרים הרים עצומים של זוהמה, גורמים לפליטה של גזי חממה רעילים ועלולים לסכן את מי התהום), בארה"ב מוחזרה ב-2010 34% מהאשפה.
בכל מקרה, מדובר בנתונים מביכים לעומת מדינות אירופה כמו הולנד, גרמניה ואוסטריה, שם תושבים ממחזרים כמעט את כל האשפה שלהם.
ועם זאת, עיר שביססה עצמה כמובילה עולמית בכל הקשור לניהול אשפה היא סן פרנסיסקו. העיר מעבירה 77% מהאשפה העירונית למשרפות, במקום להטמנה. העיר הגיעה להישג דרך גישה המבוססת על 3 עיקרים: חקיקה תקיפה לצמצום אשפה, שת"פ עם חברות לפיתוח תוכניות חדשניות וחדשות, ויצירת תרבות של מיחזור וקומפוסטינג.
ב-2002, הציבה לעצמה העיר יעד לאפס פסולת עד שנת 2020, וסן פרנסיסקו קרובה להטמעה מלאה של תוכנית Fantastic 3. המהלך נמשך כמעט שני עשורים, כדי להטמיע את השינוי החברתי והתרבותי בעיר. בשנת 2010 העבירה סן פרנסיסקו להטמנה 15% פחות אשפה מאשר בשנת 2009, וכחצי ממה שהעבירה בשנת 2000. כל תושב בעיר מייצר בממוצע 1.7 ק"ג אשפה ליום - בדומה לנתון הממוצע בישראל (ולעומת 1.5 ק"ג אשפה ביתית במדינות ה-OECD). רק ששם, 77% כבר היום ממוחזרים. העירייה מעריכה כי מתוך יתרת ה-23%, שלושה רבעים ניתנים למיחזור, ויביאו את העיר לרמות מיחזור של 90%.
נושא הטיפול בפסולת הוא כה משמעותי עבור ערים ותושביהן, וטומן בתוכו משאבים כה רבים, עד כי רעיונות חדשים לטיפול בו עולים חדשות לבקרים. אחד הרעיונות המקוריים הוצג השנה על ידי עיריית יוסטון, במסגרת תחרות קרן בלומברג למציאת פתרונות לאתגרי הערים ושיפור החיים בהן, ואף זכה להיות אחד הזוכים בתחרות, ולמענק בן מיליון דולר ליישומו.
במקום לסמוך על התושבים שימחזרו אשפה, ביוסטון רוצים לשלוח את כולה למפעל מיון. כדי לעשות זאת הם יצרו "פח אחד להכל". התכנית יכולה להעלות את היקף המיחזור העומד כיום על 14%, לכדי 75%. ראש עיריית יוסטון אמר כי הוא מאמין שהטכנולוגיה יכולה לעשות עבודה טובה יותר בהפרדת אשפה והוא פועל ליצירת שיתוף פעולה ציבורי פרטי כדי לבנות מערכת הפרדה הייטקית עבור האשפה.
זהו סימן נוסף ומעודד לפיו תעשיית המיחזור האדירה עוברת מידיים פרטיות, חובבניות ובמקרים רבים משולי החברה, אל מרכזה, ולטיפול ממסדי ומקצועי של העיריות או המדינות, ולהבשלת התעשייה לכדי סקטור לגיטימי ומקצועי, שיוכל להציע טיפול טוב יותר במשאב שכולנו מייצרים.
*** הכותב הוא עורך הבלוג cityncountrybranding.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.