הישראלי שיצר עבור בוב דילן את הקליפ של השנה

עד לפני קצת יותר משנתיים, וניה היימן מעולם לא צילם או ביים. בשבוע שעבר, במהלך שמגדיר מחדש את המושג "פריצה מטאורית", הוא שחרר לרשת את הקליפ הרשמי לאחד השירים הידועים ביותר בהיסטוריה - "Like a Rolling Stone" של בוב דילן - וזכה לסופרלטיבים שקולנוענים מעטים, בוודאי קולנוענים בני 27, זוכים אי פעם לקבל.

הקליפ, שהיימן יצר במסגרת חברת אינטרלוד לתוכן אינטרנטי אינטראקטיבי שהקים המוזיקאי הישראלי יוני בלוך, הוא יוצא דופן בנוף המוזיקלי-ויזואלי הסטנדרטי. כדי להתרשם באמת מהגאונות של הקליפ ומהפרפקציוניזם היצירתי והטכנולוגי שלו, כדאי לצפות בו קודם לכן ברשת ורק אז להמשיך לקרוא את הכתבה, אבל הנה תיאור קצר: השיר של דילן מתנגן ומזומר בידי שחקנים שונים בתוך מסגרת של מסך טלוויזיה, עם כפתורים לחיצים שמאפשרים להעביר בה ערוצים. בכל אחד מ-16 הערוצים - היסטוריה, אוכל, ספורט, חדשות, כלכלה, ריאליטי ועוד - מופיעים שחקנים שמבצעים בדיוק מושלם את תנועות השפתיים של השיר וכמובן נותנים הקשר שונה לחלוטין למילים האלמותיות שכתב דילן לפני 48 שנים. אורכו המצטבר של הקליפ עומד על לא פחות משעה ורבע.

התגובות לקליפ היו היסטריות מהרגע שבו עלה לרשת. הניו יורקר, הניו יורק טיימס, רולינג סטון מגזין, טיים מגזין ועוד עשרות פלטפורמות מכובדות הקדישו לו כתבות ארוכות שניתחו והיללו את העבודה שיצר היימן, שמצדו נשמע השבוע המום מתשומת הלב שהורעפה עליו.

בראיון סקייפ מניו יורק, שם הוא מתגורר בשלושת החודשים האחרונים מאז החל לעבוד באינטרלוד כמנהל קריאייטיב, הוא מספר בפעם הראשונה לעיתון ישראלי על תהליך היצירה של הקליפ שנראה שיזניק את הקריירה שלו לשיאים חדשים. "נתחיל מזה שאני נורא אוהב את דילן. אוהב זה לא מילה. הייתי ממש בהלם כשהבקשה הזו הגיעה. לפני כמה חודשים פנה המנהל של דילן לחברה בבקשה לעשות לשיר קליפ אינטראקטיבי כדי שיהיה משהו חדש ומעניין, ואני הייתי מועמד אפשרי לביים את זה ונשלחתי לחשוב על רעיונות".

"לא האמנתי שזה קורה לי"

בשלב הראשון, מספר היימן, המטלה - ליצור קליפ חדש ופורץ דרך לשיר שמעולם לא היה לו קליפ רשמי ושנבחר לפני כמה שנים על-ידי מגזין הרולינג סטון לשיר הרוקנרול הטוב ביותר בכל הזמנים - נראתה לו גדולה מדי.

"חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני שזה קורה. שיכול להיות שכל מיני אנשים עושים קליפים במקביל או שזה פשוט ייפול באיזשהו שלב. לא האמנתי שזה קורה לי. היה איזה שבוע של סבל בין הרגע שקיבלתי את הבריף לבין הרגע שבא לי הרעיון. אתה אומר לעצמך מה אני יכול לעשות שהוא מצד אחד טכנולוגי ואינטראקטיבי, ומצד שני זה שיר שזה פחד אלוהים לגעת בו?

"מעריצי דילן בכל העולם ובכל הגילאים ישחטו אותי אם אני אעשה איזה שטיק טכנולוגי לא לעניין. אתה יודע, אתה מוציא קליפ רשמי לשיר הזה אחרי 48 שנה, אז אתה צריך לחשוב על משהו שתהיה לו משמעות עמוקה ושזה לא יהיה רק שטיק. שמשהו בתסריט יחזיק את המשקל הזה. אז ממש אכלתי לעצמי את הראש ואז דווקא כשלא חשבתי על זה, פתאום זה בא.

"הכיוון שהלכתי אליו היה להשתמש במסגרת כלשהי כדי לתת אינטרפרטציה חדשה לתוכן, ובמקרה הזה המסגרת היא הטלוויזיה", מסביר היימן. "צריך היה ממש לפרק את זה טכנולוגית כדי שתוכל לזפזפ ושיהיו כל הפרטים הקטנים, כמו למשל הפס הכחול המעצבן הזה שעולה ואומר לך איזו תוכנית אתה רואה, אבל הרעיון החשוב היה שכשאתה מחליף את המסגרת, זה גם משנה את התוכן. אתה יכול להגיד כל טקסט בערוצים שונים, על-ידי מנחים שונים ובתוכניות שונות ובגלל המסגרת שלו כל פעם הוא יקבל גוון אחר. אם, למשל, שדרן חדשות יאמר את המילים הללו בזמן שהוא מדבר על רצח או על הפגנה חברתית ובמקביל אומרת את אותו טקסט בדיוק גברת שמוכרת לך שואב אבק בערוץ הקניות, ובמקביל אומרים אותו שחקנים בקומדיה ניו יורקית מפגרת מהניינטיז על לבנים ניו יורקים מעצבנים - אז בעצם הטקסט מקבל גוון שונה בכל פעם".

מיד לאחר שהבין את הכיוון שבו הוא מתכוון לצעוד, התחילו היימן וחברו נתן שוטנפלס שעבד איתו על פרויקטים קודמים, לחשוב אילו ערוצים הם מעוניינים ליצור, ולכתוב את התסריטים - 30 תסריטים ל-30 ערוצים בסך הכול.

"ואז הגיעה הישיבה הראשונה עם המפיקים", נאנח היימן. "כולם יושבים בה ואומרים לנו, 'תשמעו, אנחנו אוהבים את הרעיון, אבל זה לא בר ביצוע'. אתה מקבל מסוני, חברת התקליטים, תקציב של קליפ אחד שהוא אחלה של סכום לעבוד איתו וזה מאפשר לך להתפרע ולעשות משהו ברמה גבוהה, אבל כשאתה אומר למפיקים שאתה רוצה לפרק את זה ל-30 קליפים הם מסתכלים עליך בקטע של 'פה זה לא ישראל'. בארצות הברית אתה לא יכול להביא חבר'ה שיהיו ניצבים וחברים שיעשו בשבילך דברים בהתנדבות ואנשים שיזרמו איתך כי זה בשם האמנות. פה אין את זה. כל אחד עם התפקיד הכי קטן חייב לקבל את הסכום המכובד שהוא צריך לקבל, וזה אחלה, אבל זה פשוט היה בלתי אפשרי לעשות את ההפקה כמו שרציתי. המפיקים אמרו לנו שצריך לחתוך ערוצים ולצאת עם גג עשרה, ובסופו של דבר ממש נלחמנו על זה והתפשרנו על 16 ערוצים".

- ואז מה?

"בשלב הזה היינו צריכים לבחור בפינצטה איזה ערוצים הכי מתאימים לקונספט ומה באמת בר ביצוע. התהליך היה פשוט לשבת ולראות הרבה-הרבה טלוויזיה אמריקאית. התחלנו לזפזפ ולנסות להבין על מה אנחנו נופלים כל הזמן. אתה מתחיל לקלוט דפוסים שחוזרים על עצמם. אתה יודע, ערוצי קניות שנראים אותו דבר, ערוצי ספורט שנראים אותו הדבר. כל הדברים הללו רצים 24/7 ולא משנה באיזו שעה אתה רואה טלוויזיה, אתה נופל על ערוץ ספורט, על ערוץ חדשות, על ערוץ קניות, על הערוץ כלכלה הזה שרץ בצורה גנובה כזאת ואלוהים יודע מי רואה בכלל את הדבר הזה, ועל ערוצי סרטים של קומדיות רומנטיות כאלה שהם שולפים לך ושלא ידעת שהן קיימות. וכל הדברים האלו ביחד מייצגים את המהות של טלוויזיה אמריקאית בכבלים, ויש משהו בדילן שהוא כלל אמריקאי כזה ושהוא כל הזמן מבקר את התרבות שלנו וזה היה נראה לי מקום טוב להכניס אותו אליו. אני רוצה לחשוב שהוא היה חושב שזה מתאים לחוויית הטלוויזיה האמריקאית הזו. כשאתה עושה קליפ שמחולק ל-16 קליפים, אתה מנסה לדחוף לזה המון-המון דברים ומקווה שלא יסתכלו על זה בצורה שטוחה אלא שיחפרו בזה וימצאו משמעויות נסתרות כי יש שם המון פרטים. בכל ערוץ יש איזושהי נגיעה למילים. בערוץ החדשות, למשל, אלה הנושאים שמדברים עליהם ובערוץ הכלכלה אלה העדכונים השוטפים שרצים למטה".

לאחר שהקונספט גובש החלה העבודה, שהייתה מטבע הדברים שונה מאוד מתהליך יצירה של קליפ רגיל. "ביום הצילום הראשון שכרנו ליום אחד בית ענקי כזה בפרברים ליד ניו יורק וצילמנו בו במקביל את ערוץ ההיסטוריה, את תוכנית הבישול, את תוכנית הריאליטי וגם את ערוץ הקניות. ארבעה סטים בבית אחד במקביל". מבחינת היימן ואנשיו, האתגר לא היה רק לוגיסטי - התרוצצות בין ארבעה סטים והתמודדות עם שחקנים שונים - אלא גם סגנוני. "יש לך אמנם את אותו צלם ואותה מצלמה, אבל אתה צריך שבכל ערוץ הם יעבירו תחושה אחרת לגמרי - תוכנית בישול, הטראש של הריאליטי והרצינות של ערוץ ההיסטוריה", הוא מסביר.

הקומנדו הישראלי

ביום הצילום השני עבר היימן לצילומי חוץ וצילם את התוכן לשני ערוצים אחרים בפרויקט - הקומדיה הרומנטית וה"קליפ" של הראפיסט דני בראון לשיר - אולם הפרפקציוניזם שלו סיבך אותו. "בשלב ההוא נגמר הכסף ומבחינת המפיקים אם נגמר הכסף אז אתה חותך, אבל אני לא יכולתי, כי מה זה טלוויזיה בלי חדשות ובלי ערוץ ספורט? אז החלטתי לנסוע לישראל ולעשות את זה כמו בישראל - קומנדו".

היימן גייס לעזרתו חברים ופנה אל חדשות ערוץ 2 בבקשה לסייע. לשמחתו, לא רק שאנשי הערוץ הסכימו והעמידו לרשותו את אולפניהם ואת הציוד שלהם, אלא שמגיש החדשות דני קושמרו התנדב בעצמו לבצע את תנועות השפתיים לשיר בעודו ישוב על כיסא המגיש. במסגרת צילומי "ערוץ הספורט" בארץ, אפשר לראות גם את היימן עצמו שר את השיר כצופה במשחק טניס.

אם כל הלחץ שסביב חיסול התקציב המוקדם מדי לא הספיק, בשלב כלשהו בהפקה החליטה חברת התקליטים להקדים בחודש את הדדליין לסיום הקליפ כדי לסנכרן אותו עם יציאת מארז הדיסקים המיוחד שמסכם את הקריירה המוזיקלית של הזמר עד כה. "זה היה מלחיץ מאוד כי אתה חייב לספק את הסחורה. אין דבר כזה לא לעמוד בזה. אתה חולם על זה בלילה וכל הזמן חושב על זה. זה לגמרי השתלט לי על החיים", נזכר היימן.

- דיברת עם דילן? שמעת את דעתו?

"לא דיברנו איתו. המנהל שלו דיבר איתנו ומסר שהוא מאוד אהב".

"יותר עניין אותי ליצור תוכן"

היימן נולד בירושלים לפני 27 שנים, בן לאנתרופולוגית ולרופא שעלו מצרפת. הוא למד בתיכון התורני-ניסויי לבנים ע"ש הרטמן וניהל אורח חיים דתי ("היו לי פקפוקים, אבל חשבתי שבגדול אני מאמין לסיפור"). לאחר התיכון הלך לשנת שירות עם הצופים הדתיים ובסיומה התגייס לנח"ל ושירת בגדוד 50. שם, כשהתנתק מהמסגרות הדתיות, השאיר את האמונה מאחוריו. לדבריו, "ההורים שלי היו חמודים מאוד וליברליים מאוד. הם מאמינים שכל אחד צריך לבחור לעצמו את הדרך שהוא מאמין בה".

היימן אומר שמגיל צעיר היה מצייר ומשרבט על כל פיסת נייר שמצא ולכן, לאחר שחרורו החל ללמוד בחוג לתקשורת חזותית בבצלאל. "כשהלכתי לשם לא ידעתי מה הכיוון שלי. קניתי מצלמה בגיל 25, בגלל בצלאל, ופשוט התחלתי לצלם וללמוד את זה ומצאתי את עצמי משקיע בשיעורי בית שקשורים לעולם הווידיאו. זה לא היה בתוכנית".

היצירתיות, ההשקעה והפרפקציוניזם של היימן השתלמו. התרגילים שהוא צילם בשנה הראשונה שלו בבצלאל נראים כאילו נעשו על-ידי צלמים מנוסים וחוש ההומור שלו שבא לידי ביטוי במערבון החרדי "דער מענטש" ובסרטון "חיי מדף" גרמו לאנשי התעשייה בישראל להציע לו עבודות.

"קיבלתי הצעה לעשות קליפ לאסף אבידן ואז פרסומת לפפסי ואז מערכונים ב'ארץ נהדרת' ופתאום זה תפס לי את הזמן וראיתי שאני לא מספיק לעשות שיעורי בית", הוא נזכר. "המורים התחילו להגיד לי שאני לא מתפקד ולאט לאט התחיל להיות לא נעים להגיע לבית ספר בלי שיעורי בית, אז פשוט הפסקתי להגיע ועזבתי את הלימודים באמצע השנה השנייה. בבצלאל אתה לומד להיות מעצב - לעצב תוכן - בעוד שאותי יותר עניין ליצור תוכן ואחר כך לעצב אותו, כלומר בימוי וכתיבה ובסוף לצפות את זה באסתטיקה".

- ומה הלאה?

"באופן אישי, מעולם לא חשבתי כל-כך קדימה. אני די מתגלגל עם מה שמגיע אליי. כרגע אני פה. החברה הזו מספקת מבחינתי את הסחורה לגמרי. זו חברה שמאוד נעים לעבוד בה וזה קטן ונחמד ויש לי חברים כאן, ולא נראה לי נכון שאם משהו הלך טוב - לתפוס את הרגליים ולעוף. יש לקוחות רציניים מאוד שניגשים אלינו וזה בהחלט שווה את זה.

"מאז שיצא הקליפ הבנתי שכל מיני גורמים פנו לאינטרלוד עם הצעות עבודה ועוד דבר מעניין שקרה זה שכל מיני ערוצים שסירבו להשתתף בצילומים פתאום חזרו אלינו. הרוב, אני מניח, פשוט לא האמינו לנו בזמנו כי זה נראה להם מופרך ופתאום עכשיו הם מצלמים בעצמם חומרים ושולחים לנו אותם ומבקשים שנכניס אותם לקליפ. אז אנחנו צריכים לומר שצר לנו, אבל זה מאוחר מדי, אבל אולי נעשה משהו מיוחד שבו אנחנו מכינים גרסה נוספת מהחומרים האלו".