מה עומד מאחורי מינוי גרסטל לנציבת הביקורת על הפרקליטות?

מינויה של נשיאת המחוזי מרכז לנציבת הביקורת על הפרקליטות הוא לא פחות מהברקה של וינשטיין ■ גרסטל הוכיחה בתפקידיה כישורי מנהיגות וניהול, ולפיכך מינויה מעביר מסר לפרקליטות: הציפייה לגישה מרוככת אינה ריאלית

בעוד כשנה וחצי אמורה הייתה השופטת הילה גרסטל לסיים את הקדנציה שלה כנשיאה הראשונה של בית המשפט המחוזי מרכז, שאותו ייסדה במו-ידיה. דניאל פרידמן, שכשר משפטים דחף להפרדת בית המשפט המחוזי מרכז מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלף את גרסטל מתל-אביב למגינת לבו של הנשיא דאז, אורי גורן, ומינה אותה למקבילתו, הוא גם זה שאחראי על חוק הקדנציות, שמכוחו הייתה אמורה גרסטל לבלות עשור מחייה כשופטת מכהנת, שהיא גם נשיאה בדימוס. לגרסטל לא היו תוכניות להישאר במערכת. היא התכוונה לפרוש משיפוט בגיל 60, במחצית 2015.

ואז הגיעה ההצעה מוועדת האיתור לתפקיד נציב הביקורת הראשון על הפרקליטות וגופי התביעה. אותו גוף שמשרד המשפטים גורר רגליים כבר כמה שנים בהקמתו, וכעת אמור לקרום סוף-סוף עור וגידים. גרסטל נענתה לאתגר, ו-ועדת האיתור, שבראשה עמד היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בחרה בה. הבחירה הייתה קלה ומתבקשת. מי שיש בידו מועמדת בשיעור קומתה של גרסטל, איננו נדרש להתלבט רבות. ואכן, שלשום (ב') בערב, פחות משעה לאחר שהוועדה סיימה לראיין את שלושת המועמדים הסופיים, יצאה ההודעה על מינויה של גרסטל.

מבחינתו של וינשטיין, מדובר במינוי שהוא לא פחות מהברקה. גרסטל הוכיחה הן כישורי מנהיגות (השופטים המכהנים תחתיה במחוזי מרכז מעריצים את האדמה שהיא דורכת עליה); הן כישורי ניהול (המחוזי בלוד נחשב לסיפור הצלחה מסחרר מבחינת יעילות, מהירות טיפול בתיקים ושביעות רצון של המתדיינים, בוודאי בהשוואה למחוזיים האחרים); והן כישורים כפרויקטורית (הן בהקמתו של המחוזי, שהחל ב-8 שופטים וכולל כעת קרוב ל-30 שופטים, והן בבניית היכל המשפט בלוד, שאליו עבר ממשכנו הזמני בפתח תקוה). היא גם נחשבת מקובלת בחוגים המשפטיים, ופעילה שנים רבות במסגרת לשכת עורכי הדין, בבחינות ההסמכה, כנסים והרצאות.

משנה סדורה

בהחלטתה כתבה ועדת האיתור: "בסופו של תהליך ולאחר שהוועדה בחנה את מועמדותם של השלושה שהופיעו בפניה, סברה הוועדה כי נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, היא המועמדת המתאימה ביותר ובאופן מובהק לתפקיד. המדובר ביחידה חדשה לחלוטין, שההחלטות על הקמתה באו בהמשך לדיון ציבורי. על-כן, לזהות מקימה אמורה להיות השפעה ניכרת הן על עיצובה והן על מיצובה של היחידה. בשני אלו, הנשיאה גרסטל מביאה איתה מטען רב ערך וניסיון מוכח".

עוד כתבה ועדת האיתור בנימוקיה: "מעמדה במערכת המשפט יש בו לקדם מאוד את מיצובו של מערך הביקורת ההולך ומוקם. לכך יש לצרף את ניסיונה רב הערך בהקמתו של בית המשפט המחוזי מרכז, בלוחות זמנים מהירים ובתנאים לא פשוטים. הוועדה התרשמה מהתפתחותו וצמיחתו של בית משפט זה ומפועלה של הנשיאה גרסטל בהקשר זה ובכלל. הנשיאה גרסטל מביאה עימה גם ניסיון שיפוטי רב-שנים, וכן ניסיון ניהולי משמעותי. הנשיאה גרסטל הציגה בפני הוועדה משנה סדורה, השקפת עולם ותוכניות עקרוניות. דומה כי מינויה לתפקיד הוא בבחינת בשורה להקמתו של מערך בקרה חזק, איכותי ובעל מעמד בעולם המשפט". כישוריה כפרויקטורית וכדמות מנהיגותית, כך נראה, קסמו לוינשטיין במיוחד.

נציבות הביקורת על הפרקליטות, ההולכת ומוקמת, היא תוצר של לחצים כבדים מצד המערכת הפוליטית, מגובה באגפים בתקשורת. לא מעט הצעות חקיקה בנושא זה גובשו בשנים האחרונות. היועץ המשפטי קיבל את עמדת הפרקליטות שאסור להקים גוף כזה בחקיקה, אך נאלץ לפעול בהתאם להנחיות הוועדה לביקורת המדינה בכנסת, ולהקים את הגוף הזה כיחידה מינהלית בתוך משרד המשפטים.

בהמשך התעוררה מחלוקת בצוות הפנימי שמונה בתוך משרד המשפטים, בין אנשי הפרקליטות לבין אנשי ייעוץ וחקיקה, על אופיו של הגוף החדש. וינשטיין נאלץ להכריע לטובת הגישה הקשוחה יותר: הקמת יחידת ביקורת במשרד המשפטים ולא במשרד מבקר המדינה; עם סמכויות במקרים מסוימים אף לקבל תלונות פרטניות מהציבור (ולא רק ביקורות רוחב). בלחצה של שרת המשפטים, ציפי לבני, סוכם לבסוף שהציבור יוכל לפנות בתלונות החל מהיום הראשון לפעולת הנציבות, וכן שהביקורת תכלול גם את התביעה המשטרתית החל מהשנה השנייה לפעולת הנציבות.

המסקנה מכל אלה היא שככל שוינשטיין חושש שהפרקליטות תנסה להמשיך ולהערים קשיים על הקמתו וצעדיו הראשונים של גוף הביקורת החדש, החשש הזה עשוי להיות מוצדק. משכך, הצבתה של גרסטל כנציבת הביקורת הראשונה היא הצעד המתבקש.

הביטחון של וינשטיין

לגרסטל יש כבר תוכנית עבודה סדורה להקמת והפעלת נציבות הביקורת, והיא הציגה את עיקריה בפני ועדת האיתור. ליחידה החדשה הוקצו עד עתה חמישה תקנים, אבל גרסטל תבקש להרחיבם ל-15 עד 20 עובדים, ובמשרד המשפטים ייצאו מגדרם, גם מול נציבות שירות המדינה, כדי להעניק לה את מבוקשה. מבחינת וינשטיין, הצבתה של גרסטל בראש הנציבות היא איפוא גם מסר לפרקליטות, שציפייתם לגישה מרוככת אינה ריאלית. תקופת התפר שבין פרקליט המדינה היוצא משה לדור לזה הנכנס, שי ניצן, מהווה עיתוי טוב להעברת המסר.

אפרופו ניצן, במשרד המשפטים משלימים תקופה של שורת מינויים מרכזיים במערכת, שהסתיימו בשני אקורדים מהדהדים - ניצן לפרקליט המדינה, גרסטל לנציבת הביקורת. הצבתם של דמויות כל כך בולטות בתפקידים בכירים שכאלה מלמדת על ביטחון רב מצד היועץ, המסיים בקרוב את שנתו הרביעית בתפקיד, מתוך שש. מינוים של השניים (המינוי של גרסטל דרוש עדיין אישור בממשלה) מסיים רצף של מינויים שוינשטיין גאה בהם במיוחד: דינה זילבר למשנה ליועמ"ש לענייני ייעוץ; רז נזרי למשנה ליועמ"ש (פלילי); רועי שיינדורף למשנה ליועמ"ש (בינלאומי); ארז קמיניץ למשנה ליועמ"ש (אזרחי). זאת, לעומת המינויים שעשה לדור בתוככי הפרקליטות, שזכו לביקורת על מחנאות, חשבונאות, ועל כך שהוא מעדיף לקדם את אנשי פרקליטות מחוז ירושלים, כור מחצבתו.

מייסדת בית המשפט המחוזי מרכז

הילה גרסטל החלה את דרכה המשפטית ב-1977, כשהתמחתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב וכן במשרד עורכי דין. לאחר מכן עבדה כעורכת דין. בספטמבר 1990 נבחרה לכהונת שופטת בבית משפט השלום. תחילה כיהנה כשופטת ברמלה, וכעבור שנה עברה לכהן בתל-אביב.

בשנת 1996 קודמה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בו כיהנה שנה במינוי זמני ולאחר מכן במינוי של קבע. בשנת 2006 מונתה לסגנית נשיא בית המשפט, ובחלוף שנה מונתה לכהונת נשיאת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, אותה ייסדה. גרטל מכהנת בתפקידזה עד היום.

ב-2002 הגישה ועדה בראשונה את המלצותיה לשר המשפטים, להאריך את תקופת ההתמחות ולשנות את מבנה בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין.