אחת שמקשיבים לה

ההישג האלקטורלי הגדול שנרשם מזה 50 שנה, הוא של אישה

מה צריכה אישה לעשות כדי להגיע אל השלטון, וכדי להחזיק בו לאורך ימים, היא שאלה שהתשובה עליה השתנתה במידה ניכרת בשמונה השנים האחרונות. זכות השינוי תעמוד לאנגלה מרקל. היא הוכיחה בעליל מה שבנות הדור השני של הפמיניזם טענו עוד בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה: שנשים אינן צריכות לחקות דפוסי עבודה של גברים כדי לתפוס את מקומם.

לפחות עד שנות ה-90, ואולי עד בוא המילניום, אישה בשלטון התחרזה עם מרגרט תאצ'ר, בייחוד איתה, אבל גם עם גולדה מאיר ועם אינדירה גאנדהי. עליהן היו המחמיאים אומרים, כי כל אחת מהן היא "הגבר היחיד בקבינט" שלה. אך אף אחת מהן לא עשתה את מסע סינדרלה הפוליטית, ממעבדה ב"מכון לכימיה פיזיקלית" במדינה קומוניסטית רבת-דיכוי, אל עמדת המנהיגות של החשובה בארצות אירופה.

צריך איזשהו שינוי סייסמי, או חולשה אישית פנומנלית אי-שם למעלה, כדי לאפשר מסע כזה. בגיל 35, עם ניסיון מאחוריה ועתיד ארוך לפניה, מרקל הייתה מוכנה לשלב חדש בקריירה המדעית שלה. אבל פתאום חרב עולם שלם, וכמעט בן לילה נוסד עולם חדש. חומת ברלין נפלה, וגרמניה חזרה והתאחדה. המערב הגרמני הדומיננטי היה זקוק לתבלינים מן המזרח הקומוניסטי. היו בכירים ממנה, אבל הם הסתבכו וכשלו, ונעלמו כלעומת שבאו. היא נותרה בודדה בצמרת.

לשלטון היא הגיעה בקושי. אף כי הסקרים חזו למפלגתה ניצחון מוחץ בבחירות של 2005, היא זכתה בסופו של דבר ביתרון של אחוז אחד. מרקל התייצבה בראש ממשלת אחדות לאומית עם הסוציאליסטים, כפשרה.

ארבע שנים אחר כך, היא לא הייתה זקוקה עוד לשותפים בשמאל. מפלגת ימין קטנה העניקה לה רוב בבונדסטאג, והייתה מוכנה למשוך ימינה מאוד, אבל מרקל סירבה להימשך, מתוקף ההיגיון הפשוט והענייני של מנהלת משק הבית. האפיון כאן, אני נשבע, אינו סקסיסטי. ניהול משק הבית הוא עניינה העיקרי של כל ממשלה. לשבחם של הגרמנים צריך להגיד, שדגם המנהיגות הזה התקבל מאוד על דעתם. הם קראו לה, בעונג, mutti, "אמאל'ה" (או משהו כזה). לא רע בשביל ארץ שנוטה למנהיגים חזקים.

משכה, אבל לא קרעה

זה לא קרה בן לילה. מרקל הוצגה כמבולבלת וחסרת החלטיות. היא הייתה בחזקת "טעם נרכש". מעלותיה התרבו בעיני הציבור ככל שבעיותיה של אירופה התרבו. ידה הייתה מונחת על ההגה ללא דרמה, ללא יוהרה.

מרקל, בעומדה בראש מעצמת העל הכלכלית של אירופה, יכלה למשוך בכל החוטים עד קריעה. היא לא עשתה כן, כמובן לא רק מתוך ענווה טבעית, אלא גם מפני שקריעת החוטים הייתה מזיקה בסופו של דבר לכלכלת גרמניה. אבל היא נמנעה מלמשוך גם מפני שהכירה בצורך לסגל ענווה אפילו לארץ חזקה ומצליחה. גרמניה עמדה להפליא במשבר, שהרס את יוון, שיתק את בריטניה, עצר את צרפת, והתקרב להרוס את איטליה ואת ספרד.

בספטמבר גמלו לה הגרמנים בעין יפה. הם הנחילו למפלגתה את ההישג האלקטורלי הגדול ביותר שלה זה חצי מאה. בזמן כתיבת דברים אלה עדיין לא קמה קואליציה. ברור שמרקל תצטרך לחזור ולהתפשר. אבל אין בגרמניה פוליטיקאי היודע את האמנות הזו יותר ממנה; ואין כנראה פוליטיקאי מערבי דמוקרטי המבין יותר ממנה שפשרה בפוליטיקה, כמו בכל תחום אחר של פעילות אנושית, היא מעלה גדולה.

מה שווה החירות

לקראת סוף השנה ראו הגרמנים את מרקל בפעם הראשונה ברגע של כעס. כמובן, בהתחשב במרקליותה, גם הכעס היה עצור ושקט. אבל היא נאלצה להשמיע דברי כיבושין באוזניו של נשיא ארה"ב. עתה זה נודע לה היקפן של האזנות הסתר לשיחות הטלפון שלה בידי שירותי הביטחון האמריקאים.

היה מי שלגלג על תדהמתה של מרקל ועל כעסה. אם היא לא ידעה שהאמריקאים מצותתים לה, עליה לפטר מיד את ראש הביון שלה. זו הרי פרקטיקה נפוצה בכל ארץ ובכל לשון, הכול מרגלים זה אחרי זה. אבל הוא שכח, וגם האמריקאים שכחו, שמרקל אינה שוכחת את הפירוש המלא והמדויק של "הכול מצותתים". היא גדלה במזרח גרמניה הקומוניסטית, שבה אפילו האינטימי שברגעים, באינטימי שבחדרים, מעולם לא היה חופשי מהאזנות.

הקנצלרית אינה מעלה מס שפתיים לרעיונות הדמוקרטיה והחירות. היא מאמינה בהם בלהט מיוחד, מפני שהתנסתה בהיפך. היא גם התרגלה לראות באמריקה מקור של השראה. האכזבה הייתה, אפוא, מרה, כואבת - ואישית, בוודאי גם מפני שהיא באה זמן קצר לאחר שהנשיא אובמה ענד את מדליית החירות, העיטור האזרחי הגבוה ביותר של ארה"ב, על דש בגדה.