העוגן, המצפן ורב-החובל

לאריק שרון היה דם על הידיים, אבל גם אומץ וחזון וראייה מפוכחת

בזמן כתיבת שורות אלה, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון עדיין בחיים. אבל שעותיו ספורות. הזמן הולך ואוזל. זה סוף הדרך. והדרך הייתה ארוכה. ומתמשכת. ורבת תהפוכות. שרון של ינואר 2006 היה רחוק מאוד משרון של ה-101, של התעלה, של ביירות, של מפעל ההתנחלויות, של ההסתה נגד יצחק רבין.

שרון פילג את הליכוד והקים את קדימה כדי לנצח בבחירות הכלליות, להקים ממשלת מרכז-שמאל מתונה ולהתקדם במו"מ עם הפלסטינים לקראת הסדר אפשרי. תכליתה של מפלגתו הייתה מדינית. וזו המשימה שניצבה בפניו, בגיל 78, אחרי שמיגר את האינתיפאדה השנייה וביצע את תוכנית ההתנתקות: להביא את מדינת ישראל אל חוף מבטחים.

זה לא קרה. שרון התמוטט רגע לפני הבחירות ויורשו, אהוד אולמרט, סיבך אותנו במלחמה מיותרת בלבנון, הסתבך בעצמו בפרשיות שחיתות וכשל בהשגת הסדר עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אולמרט היה חלש מדי. לא הייתה בו העוצמה המנהיגותית הדרושה וגם לא התמיכה הציבורית הנדרשת כדי ללכת קדימה, כשם מפלגתו. ההפסד היה ועודו כולו שלנו.

כמעט שני עשורים אחרי שראש הממשלה יצחק שמיר טרפד את ההסכם בין שר החוץ שמעון פרס למלך חוסיין, ועשר שנים לאחר שפנאט מהימין פגע אנושות בתהליך השלום כשרצח את ראש הממשלה רבין, התערב הגורל שוב ומנע אפשרות לפריצת-דרך. שרון היה, ללא הגזמה, אחרון הנפילים. המנהיג הישראלי הגדול האחרון שיכול היה לסחוף אחריו עם ממורמר, פגוע, מצולק ומיואש לעבר התקווה לחיים טובים יותר.

שיכול היה לשכנע את אחרוני הספקנים שאפשר לסמוך עליו. ושיכול היה לפנות עשרות-אלפי מתנחלים ללא מצמוץ, פקפוק או הרהור שני, אולי גם מפני שהוא היה זה שהביא אותם לשם.

אמת, הוא היה נגוע לכאורה בשחיתות. נכון, הוא היה מעורב לכאורה בפשעי מלחמה. הוא היה אחראי למותם של פלסטינים רבים וגם של לא מעט ישראלים. היה לו דם על הידיים. אבל גם היה בו אומץ וחזון וראייה מפוכחת. בשנותיו האחרונות כראש הממשלה, כשכל האחריות מוטלת על כתפיו, שרון היה העוגן, המצפן ורב-החובל שלנו. כמו דוד בן-גוריון, מנחם בגין ורבין, שרון השיל מעליו פחדים וגחמות, תיאוריות והתחכמויות, ונראה מוכן ומזומן לקראת הגשמת תכלית חייו: שלום על ישראל.

חלל ברור ומובהק

8 שנים לאחר מכן, רגע לפני שנפרד מאיתנו, החלל שהותיר שרון מאחוריו ברור ומובהק כמו האיפור על פניו של ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. ראו כמה עמוקה התהום בין שני המנהיגים הללו: זה שעשה הכול כדי להגשים את מאווייו, בצבא ובפוליטיקה, וזה שעסוק בהימנעות מקבלת החלטות ובהתחמקות מהכרעות קשות; זה שלא היסס לפנות ולהרוס ולשנות כיוון בדרמטיות וזה שממאן לסגת מעמדותיו הנוקשות ומחפש כל תירוץ כדי להכניע את המציאות לטובת העבר שאבד עליו הכלח.

זה לא רק ביבי. שרון היה אופורטוניסט, לא היסס לשקר ולא בחל באמצעים כדי להכפיף את רצונו על אחרים, אבל ההנהגה הנוכחית של ישראל, הלא כלום שנותר אחריו, האין שכולנו חווים מדי יום ביומו, הביאו את הציניות, הצדקנות, ההיתממות והזלזול באינטליגנציה של כולנו לשיאים חדשים. שלישיית לא אכפת להם, נתניהו, נפתלי בנט ויאיר לפיד, איבדה עניין בתהליך המדיני ומספקת לאויבינו חומרי הסברה ללא סוף.

היא הביאה את המדינה אל עברי פי פחת, רק משום שלא הלכה בדרך רבין, ואף לא בדרך שרון. בבית-החולים, נכון לשעה זו, שוכב האיש שהיה אמור להיות שם במקומם. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?