בית המשפט העליון: אי-אפשר לעקל מסגרת אשראי

"האם במסגרת תובענה שמגיש ראובן נגד שמעון ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של שמעון לקבלת אשראי בחשבון הבנק שהוא מנהל, כדי היתרה הבלתי מנוצלת של מסגרת האשראי עליה הוסכם בין שמעון לבנק?" - כך הציגה שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, את השאלה המרכזית (מתוך שתי שאלות עקרוניות) שהובאה בפניה, במסגרת ערעור שהגיש בנק מזרחי-טפחות (באמצעות עורכי הדין אורי גאון, ליאת עיני-נצר, עינב נהרי-הנדלר וטל בן ארי), על פסק דין שיצא תחת ידיה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיכל אגמון-גונן.

פסק דינה של אגמון-גונן ניתן במסגרת תובענה, בסך כ-4.5 מיליון שקל, שהגישו משה אלבס ושתי חברות שבשליטתו (אלה יוצגו בידי עו"ד גלעד שר ואמיר עדיקא), נגד אברהם שיף וחברה בשליטתו.

לבקשת התובעים, הטיל הרשם אבי זמיר עיקול זמני על כל הנכסים, הכספים והזכויות, שהוחזקו על-ידי הנתבעים בחשבונותיהם שבבנק מזרחי-טפחות. בתשובה להודעת העיקול, הודיע הבנק כי "אין יתרת זכות בחשבון" וכי "אין כספים לעיקול".

עיקול זמני

מאחר שלתובעים היה ידוע כי שיף והחברה בשליטתו מנהלים את פעילותם העסקית באמצעות בנק מזרחי-טפחות, וכי יש להם מסגרת אשראי בסך 220 אלף שקל המאפשרת את פעילותם השוטפת, הם לא הסתפקו בהודעתו הלאקונית של הבנק והגישו בקשה לאישור העיקול.

בתשובה הודיע הבנק כי בחשבון החברה-הנתבעת הייתה, בעת קבלת הודעת העיקול, יתרת מט"ח בסך כ-7,500 דולר, אך הייתה גם יתרת חובה בחשבון העו"ש בסך כ-100 אלף שקל.

הבנק הוסיף והודיע כי בשל זכויות הקיזוז, העומדות לו על-פי הסכמים, שנחתמו בינו לבין החברה, כספי המט"ח משמשים לכיסוי יתרת החובה שבחשבון. "בשל כך ולנוכח מאזן גבוה יותר של יתרת החובה, לפיכך לא היו יתרות כספים לעיקול", כך הבנק.

הבנק כפר בטענתו של אלבס התובע, שלפיה ניתן לעקל אף את היתרה הבלתי מנוצלת (כ-120 אלף שקל) של מסגרת האשראי, שנקבעה בהסכמים, שנחתמו בין החברה הנתבעת לבין הבנק.

השופטת אגמון-גונן צדדה באלבס, והורתה על עיקול זמני של יתרת הסכום, שעמדה לזכות החברה הנתבעת בחשבון המט"ח ושל יתרת האשראי הבלתי מנוצל בחשבון הדביטורי. היא לא התעלמה מן העיקרון הכללי שלפיו ציפייה בלבד להיווצרותה של זכות בעתיד אינה ניתנת לעיקול, וקבעה כי כאשר קיימת הסתברות גבוהה למימושה של זכות בעלת משקל כלכלי בעתיד, ניתן להורות על עיקול גם טרם התגבשותה.

לפי אגמון-גונן, בנסיבות החשבון הנדון, ומשהבנק נטל ביטחונות מן החברה הנתבעת כתנאי למתן האשראי, שיקול-דעתו של הבנק אם להעמיד את האשראי מצומצם ביותר, מאחר ש"כספו של הבנק מובטח". כך, "זכותה (של החברה-הנתבעת - א'ט') למשיכת יתר עד לגובה אותם הביטחונות היא זכות חוזית-עתידית-ודאית הניתנת לעיקול".

אגמון-גונן הוסיפה וקבעה כי די בכך שהודעתו של הבנק בנוגע לעיקול הייתה לאקונית כל-כך ולא עמדה בסטנדרטים, להם ניתן לצפות ממוסד בנקאי, על מנת לדחות על הסף את טענתו בנוגע לכך שזכות הקיזוז שלו גוברת על העיקול על יתרת המט"ח שבחשבון.

בנק מזרחי-טפחות לא יכול היה להשלים עם הקביעות העקרוניות, הבעייתיות מבחינתו, וערער לבית המשפט העליון.

מפאת ההיבט העקרוני-רוחבי של העניין, ביקש איגוד הבנקים בישראל (שיוצג בידי עו"ד אלכס הרטמן וגילת בכר), וקיבל רשות להצטרף להליך במעמד של "ידיד בית המשפט". עמדתו הייתה זהה לזו של הבנק.

בית המשפט העליון לא הסתפק בכך וביקש לקבל אף את עמדתו של המפקח על הבנקים. נציגתו, עו"ד לימור פלד, צידדה אף היא בעמדת הבנק.

הערעור התקבל. תחילה הזכירה השופטת אסתר חיות כי הגדרת המונחים "נכסים" ו"נכס" בדינים הרלבנטיים לעיקול היא הגדרה רחבה, הכוללת גם "זכות קיימת או עתידה".

לדידה, "ככלל באה בגדר מונחים אלה גם זכות חוזית העומדת לנתבע ביחסיו עם המחזיק על-פי חוזה שנערך ביניהם, והיא ניתנת לעיקול אף אם המועד למימושה טרם הגיע, ובלבד שהתגבשה במועד הטלת העיקול... זאת להבדיל מ'תקווה' או 'ציפייה' או 'סיכוי' בלבד שאינם ניתנים לעיקול".

שלא כאגמון-גונן, חיות רואה בזכותו החוזית של לקוח לקבל מתאגיד בנקאי אשראי בסכום נתון, זכות קיימת ולא זכות עתידית. "עניין לנו בזכות מוגדרת ומגובשת שהלקוח יכול לממשה בכל עת, בהתאם לתנאי ההסכם". קביעה זו לא הועילה לתובע אלבס.

"בידי המשיבה 5 (החברה-הנתבעת - א'ט') יש אם כן זכות חוזית קיימת לקבל מן הבנק המערער אשראי בסכום של 220,000 שקל, מתוכו ניצלה... ביום הטלת העיקול הזמני סך של 103,776 שקל בלבד", התקדמה חיות בהילוכה.

"משיש בידי המשיבה 5 זכות חוזית לקבלת סכום האשראי המוסכם, קמה למולה חובתו של הבנק להעמיד לטובת המשיבה 5 את אותו אשראי, בכפוף לתנאי הסכם המסגרת והתנאים הכלליים לפעילות באשראי ובהעדר טעמים שיצדיקו את צמצום היקף האשראי או את הפסקתו על-פי הסכמים אלה", הוסיפה ומיד שבה אל השאלה המרכזית: "האם זכות חוזית זו ניתנת לעיקול כטענת המשיבים - או שמא עניין לנו בזכות אשר כטענת הבנק המערער וכעמדת איגוד הבנקים והמפקח על הבנקים, אינה ניתנת לעיקול?".

"לגישתי, ובניגוד לעמדתו של בית המשפט קמא, עניין לנו בזכות חוזית אשר נוכח מאפייניה המובהקים עליהם אעמוד להלן, אינה בת-עיקול", הכריעה חיות.

נוגד את עקרונות דיני העיקול

את היחסים שבין הלקוח לבין הבנק היא תיארה כיחסי לווה-מלווה, במובן זה שיתרת זכות, העומדת בחשבונו של הלקוח, היא בגדר הלוואה שהלווה הלקוח לבנק, ואילו יתרת חובה כמוה כהלוואה שמעמיד הבנק ללקוח.

"הזכות לקבלת אשראי בהתאם להסכם מסגרת שנערך בין בנק ללקוחו מתאפיינת, אפוא, בראש ובראשונה כזכות הנתונה ללקוח ללוות כספים מהבנק כדי סכום מסגרת האשראי שעליה הוסכם", המשיכה. "מאפיין זה של הסכם המסגרת למתן אשראי מוליך אל המסקנה כי משניצל הלקוח את זכותו לקבל אשראי ולמשוך כספים ביתר מחשבונו, הכספים העומדים לרשותו הם למעשה חוב שהוא חב לבנק, הכפוף לתנאים שנקבעו בהסכם המסגרת ובראשם החובה להחזיר את כספי ההלוואה בריבית שנקבעה... אין מדובר, אפוא, בזכות המגדילה את מצבת נכסיו של הלקוח".

על-פי חיות, ככל שכספי העיקול, שהם במהותם כספי חוב המגיעים לבנק, יועברו בסופו של יום אל המעקל, אך החובה להשיבם לבנק תיוותר על כתפיו של הלקוח - תיווצר תוצאה הנוגדת את עקרונות דיני העיקול, בכך שהיא תעמיד את המעקל במצב טוב מזה של הלקוח-החייב.

קושי נוסף בהטלת עיקול על הזכות לקבל אשראי מצאה חיות בסממנים האישים, המאפיינים זכות זו, השוללים את עבירותה. "ההחלטה האם ומתי ליטול אשראי מהבנק ובאיזה סכום, נתונה לבחירתו ולהחלטתו של הלקוח והיא תלויה מעצם טיבה בצורכי האשראי שלו מעת לעת", הסבירה. "לכן הטלת עיקול על יתרת האשראי הבלתי מנוצלת, שוללת מן הלקוח את זכות ההחלטה והבחירה בעניין זה וכופה עליו במועד הטלת העיקול ושלא מרצונו נטילת אשראי בגובה היתרה הבלתי מנוצלת".

לטעמה של חיות, בגישה המאפשרת הטלת עיקול בנתונים אלה יש משום פגיעה בלתי ראויה בחופש ההתקשרות בהסכמי אשראי, הגורמת לכך שהסכם המסגרת משנה את מהותו ואת תוכנו לחלוטין הן מנקודת ראותו של הלקוח והן מנקודת ראותו של הבנק.

מנקודת ראותו של הבנק, הכיצד? חיות הסבה את תשומת-הלב לכך שהשיקולים ששוקל הבנק בבואו לכרות עם הלקוח הסכם מסגרת אשראי, אינם מביאים בחשבון רק את הבטוחות, שמעמיד לו הלקוח.

"ביסוד ההחלטה להקצות ללקוח אשראי ולהתקשר עימו בהסכם מסגרת אשראי, עומדים שיקולים עסקיים הנסמכים על מאפייניו האישיים של הלקוח, מצבו הכלכלי, מטרות עסקת האשראי כפי שהוגדרו בהסכם וסיכויי ההשבה של כספי האשראי".

על-פי חיות, המדובר ב"חליפת אשראי", הנתפרת למידותיו של הלקוח הספציפי וצרכיו. "חליפה" זו כוללת את עצם הנכונות להעמיד אשראי ללקוח המסוים, את היקפו ואת שיעור הריבית המוסכמת. הבטוחות שמעמיד הלקוח הן רק נתון אחד מתוך מכלול שיקולים, אותם שוקל הבנק בעת כריתת הסכם מסגרת האשראי עם הלקוח.

והמסקנה: "ניתוק הקשר בין כספי האשראי המועמדים לרשות הלקוח ובין המטרה שלשמה הוקצו מלכתחילה חותר על כן תחת עיקרון חופש ההתקשרות, שהוא עיקרון יסוד בדיני חוזים, משום שהבנק מוצא את עצמו בדיעבד מחויב בכפייה ליתן אשראי בניגוד גמור לנתונים אשר בגינם נכון היה לתתו מלכתחילה על-פי תנאי הסכם המסגרת שעוצבו בינו ובין הלקוח. ניתוק זה חותר גם תחת עקרונות בסיסיים של מימון אשר שימשו את הבנק בתמחור האשראי ובהחלטה בדבר עצם העמדתו, והוא חושף את הבנק לסיכון שאותו לא התכוון ליטול על עצמו בעת כריתת הסכם המסגרת באשר ליכולתו להיפרע את החוב כדי מלוא סכום האשראי".

כך, אין דין העמדת אשראי לצורך הקמת עסק או לצורך פירעון תשלומים שוטפים של הלקוח במסגרת עסקיו, כדין העמדת אשראי בנקאי, המיועד לפירעון חובותיו של הלקוח לנושיו, וזאת הן מבחינת נכונותו הראשונית של הבנק להעמיד את האשראי והן מבחינת תמחור האשראי והיקפו.

"אין, אפוא, מקום 'ללכוד' את הבנק שהתקשר עם הלקוח בהסכם למסגרת אשראי על בסיס מסד נתונים אחד ולמטרה עסקית מוצהרת, ולחייבו עם הטלת העיקול להעמיד את האשראי באותם התנאים לצורך פירעון חובותיו של הלקוח לידי המעקל. זוהי מטרה שונה בתכלית, וכלל לא ברור אם הבנק היה נכון לעשות כן לכתחילה ובאותם התנאים, אילו נדרש לכך ערב ההתקשרות בהסכם המסגרת", כך חיות.

סיכון לקריסה כלכלית ועסקית

היא הוסיפה והזכירה את מאפייניה האישיים של עסקת האשראי, ואת זאת שבהסכמי מסגרת אשראי נקבע, כי הלקוח אינו יכול להמחות זכות או חובה שלו כלפי הבנק ללא הסכמתו.

"הטלת עיקול על זכותו של הלקוח לקבלת אשראי שוללת על כן את האפשרות הנתונה לבנק על-פי ההסכם עם הלקוח למנוע את עבירותה של הזכות", המחישה חיות את הבעייתיות הכרוכה במתן אפשרות לעקל זכות זו.

היא הוסיפה ונימקה את מסקנתה בנימוקים נוספים, והזכירה כי מתן אפשרות להטיל עיקול על הזכות לקבל אשראי עלולה להוסיף למשוואת היחסים שבין הבנק לבין הלקוח תמחור גבוה של האשראי ודרישה לבטוחות ביתר, שאינן עומדות ביחס ישיר לנתוני הלקוח וצרכיו, והמביאה בחשבון סיכונים, הנובעים מאפשרות הטלת עיקול על היתרה הבלתי מנוצלת של האשראי.

"מכלול הטעמים המפורטים לעיל שולל בעיניי את האפשרות להטלת עיקול על הזכות לקבלת אשראי לפי הסכם מסגרת שבין הבנק ללקוחו, וזאת בין אם מדובר בעיקול זמני המוטל מתוקף תקנות סדר הדין האזרחי בהליך תלוי ועומד, ובין אם מדובר בעיקול לגביית חוב פסוק בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי גבייה על-פי פקודת המסים (גבייה)", התקרבה חיות לסיום פרק זה.

היא הוסיפה והדגישה כי דבריה טובים במיוחד כאשר מדובר בעיקול זמני, אשר מוטל עוד לפני שהתביעה התבררה, ועוד לפני שנקבעה זכותו של המעקל להיפרע מנכסי הנתבע את החוב הנטען על-ידו.

"הטלת עיקול זמני כזה משבשת ללא תקנה את מערכת היחסים החוזית שבין הבנק ללקוח, היא שוללת מן הלקוח את האפשרות להמשיך ולקבל אשראי ומעמידה אותו בסיכון ממשי ומיידי למימוש הבטוחות שבידי הבנק ולקריסה כלכלית ועסקית, והכול עוד בטרם נקבעה כלל זכותו של התובע-המעקל לקבלת סכום כלשהו מידי הנתבע-הלקוח".

השופטים ניל הנדל ונעם סולברג הסכימו עמה. (ע"א 1507/11).

גם יתרת הזכות במט"ח ניצלה מעיקול

גם בנוגע לאישור העיקול הזמני על יתרת הזכות במט"ח, שעמדה בחשבונה של החברה הנתבעת, לא ראתה חיות עין בעין עם אגמון-גונן. היא קבעה כי זכות הקיזוז של הבנק, ביחס ליתרת הזכות במט"ח, עדיפה על העיקול שהוטל לטובת אלבס והחברות ששליטתו.

אף שחיות הצטרפה לביקורת, שמתחה אגמון-גונן על נוסחה הלאקוני והבלתי מספק של תשובת הבנק להודעת העיקול, היא לא ראתה בכך הצדקה לאיין, באופן אוטומטי, את זכויותיו של הבנק ולדחות על הסף את טענת הקיזוז שהעלה.

"זכותו של בנק לקיזוז יתרת זכות בחשבון אחד של הלקוח עם יתרת חובה בחשבון אחר שלו מוכרת היטב בפרקטיקה הבנקאית, והיא אף מעוגנת בדרך-כלל בהסכמים שעורך הבנק עם לקוחותיו", כך חיות.

את הכרעתה בסוגייה זו היא ביססה על קונסטרוקציה משפטית מעניינת, שנבנתה בפסק דין קודם של בית המשפט העליון. "יתרת הזכות במט"ח אינה בבעלות הלקוח, אלא היא משקפת הלוואה שהלווה הלקוח לבנק... זכותו לקבלת כספי אותה הלוואה כפופה לתנאי ההסכם שבינו ובין הבנק. בנסיבות אלה... העיקול אינו חל על הכספים שבחשבון מט"ח, כי אם על זכותו של הלקוח לתבוע שכספים אלה ישולמו לו, ומכאן שזכותו של המעקל כפופה אף היא לתנאי ההסכם שבין הלקוח לבנק... נוכח דברים אלה... הזכות לקיזוז עומדת לבנק גם לאחר שקיבל את הודעת העיקול, משום שמלכתחילה העיקול אינו 'תופס' את הכספים שהוצאתם מהחשבון מותנית בזכות קיזוז זו".

על-פי חיות, הלכה זו חלה גם במקרה שבו הבנק בחר שלא לממש את זכות הקיזוז שלו. "זכותו של הבנק לקיזוז היתרות אינה כפופה בעיני לביצוע הקיזוז בפועל", קבעה.