סדקים בשלטון העריצות?

1. הניצחון האנטי-קליימקסי - בגלל הפציעה בגב שממנה רפאל נדאל סבל מתחילת המערכה השנייה - של סטניסלס ואוורינקה בגמר אליפות אוסטרליה קצת גימד רגע משמעותי בטניס הגברים: לראשונה מאז שחואן מרטין דל פוטרו מארגנטינה זכה ביו.אס אופן ב-2009, טניסאי שאינו נקרא נדאל, רוג'ר פדרר, נובאק דג'וקוביץ' או אנדי מארי, זוכה בטורניר גראנד סלאם.

בניגוד לדל פוטרו, שזכה ביו.אס אופן בגיל 21, בשנת הפריצה שלו בסבב, ואוורינקה עושה זאת בגיל 28. הוא מיצב את עצמו בשורה השנייה של הסבב - לצד דויד פרר הספרדי, ג'ו ווילפריד צונגה ורישאר גאסקה הצרפתים, תומאס ברדיך הצ'כי, ודל פוטרו. ואוורינקה מותג כשחקן שביום נתון יכול לנצח כל אחד, אבל לא לפרוץ את החומה שהרביעייה הגדולה הקימה סביב גביעי הגראנד סלאמים.

היכולת של שחקני השורה השנייה לשבור, לפחות מדי פעם, את ההגמוניה של שחקני העילית בגראנד סלאמים היא הדבר היחיד שהיה חסר בטניס הגברים בשנים האחרונות. בעולם הטניס יש קונצנזוס שברמת שחקני העילית, הדור האחרון הוא כנראה המוכשר אי-פעם, אבל מה שאנשים מרבים לשכוח זה שבדורות הקודמים שחקני העילית נאלצו לעבוד יותר קשה בסלאמים - בעיקר משום שקבוצה יותר גדולה של שחקנים הגיעו לטורנירים האלה עם אמונה אמיתית שהם יכולים לזכות בהם.

שחקנים כמו יאניק נואה הצרפתי (אלוף הרולאן גארוס ב-1983), פאט קאש האוסטרלי (אלוף ווימבלדון ב-1987), מייקל צ'אנג מארה"ב (רולאן גארוס 1989), אנדראס גומז מאקוודור (רולאן גארוס 1990), מייקל שטיך מגרמניה (ווימבלדון 1991), ריצ'רד קרייצ'ק מהולנד (ווימבלדון 1996), פטר קורדה מצ'כיה (אוסטרליה 1998) - וזאת רשימה חלקית - נתנו לא רק לקהל, אלא בעיקר זה לזה, תחושה שהכל אפשרי, שגם על הבמות הכי גדולות הם יכולים להכריע את השחקנים הכי גדולים.

ואוורינקה החזיר את התחושה הזאת באוסטרליה. ברבע הגמר הוא ניצח את דג'וקוביץ' 7-9 במערכה החמישית, אחרי 14 הפסדים רצופים נגדו. לפני הגמר המאזן שלו נגד נדאל היה 12-0, בלי לקחת מערכה, וזה לא הפריע לו לנצח במערכה הראשונה ולהשיג שבירה מוקדמת בשנייה, עוד לפני הפציעה, עם תצוגת טניס יפהפייה שהיממה את נדאל. תהיו בטוחים שפרר, צונגה, ברדיך ושות' שמו לב.

 רפאל נדאל / צלם: רויטרס

2. בזמן שהתוצאות בטורניר הגברים קירבו אותם בצעד למציאת איזון אופטימלי בסבב, טורניר הנשים המחיש שוב את האלמנט הכי בעייתי בטניס הנשים היום - היעדרן של יריבויות בצמרת. הזכייה של נה לי הסינית בגראנד סלאם השני בקריירה שלה, אחרי ניצחון בגמר על דומיניקה ציבולקובה מסלובקיה, בסך הכל המשיכה את קו העלילה שהתגבש בשלוש השנים האחרונות בנשים: היווצרות ראש חץ, שאמנם מורכב מארבע המדורגות הבכירות בעולם - סרינה וויליאמס, ויקטוריה אזרנקה, מריה שראפובה ונה לי - אבל לא ממש ניתן לכנות אותו "הרביעייה הגדולה".

הרביעייה הגדולה בגברים אפשרה רק לשני שחקנים - ואוורינקה ופרר ברולאן גארוס האחרון - שאינם חברים בה להגיע לגמר גראנד סלאם מאז 2011, כלומר ייצרה 11 משחקי גמר שבהם אחת מהיריבויות האלה קיבלה זרקור. באותה תקופה אצל הנשים, לעומת זאת, תשע שחקניות שלא נכללות ברביעייה הגיעו לגמרי סלאם, ורק חמישה גמרים שוחקו בין חברות הרביעייה.

מבין הגמרים האלה, רק אחד - גמר היו.אס אופן ב-2012, שבו וויליאמס ניצחה את אזרנקה 5-7 במערכה השלישית - היה משחק מעולה, שנתן תחושה של יריבות בין שתי ספורטאיות על. התחושה הזאת רימתה כי בסבב הנשים יש כיום רק ספורטאית על אחת: סרינה וויליאמס. וכשוויליאמס פצועה, כמו שקרה לא מעט בשנים האחרונות ועלול לקרות שוב בהתחשב בזה שהיא כבר בת 32, או כשהיא מגיעה בפורמה לא טובה, כמו שקרה עכשיו באוסטרליה, לטניס הנשים אין על מה להישען.

בעבר טניס הנשים נשען גם על יריבויות נהדרות, שהפכו אותו לענף שחרג מגבולות הפופולריות של ספורט נשים. "בתקופתי", אמרה ארנצ'ה סנצ'ז-ויקריו הספרדייה, שזכתה בארבעה גראנד סלאמים בין 1989 ל-1998,"היו לנו שמונה או עשר שחקניות שתמיד הייתה ביניהן יריבות קיצונית". גם בתחילת העשור הקודם, עם היריבויות בין האחיות וויליאמס ובין ז'סטין הנין לקים קלייסטרס, הייתה היררכיה קונסיסטנטית שמייצרת עניין. כיום, אמר בראד גילברט, לשעבר המאמן של אנדרה אגאסי, אנדי רודיק ואנדי מארי, "הפער בין המקום הראשון למקום ה-15 הוא הכי קטן אי פעם. סבב הנשים מעולם לא היה כל כך פתוח".

יש לפתיחות הזאת גם צדדים חיוביים כמובן, כמו הקמפיין של ציבולקובה באוסטרליה. אבל ספורט אינדיבידואלי, שחי ומת על שמות גדולים, צריך יותר יריבויות.

 מסביב לעולם - סרינה וויליאמס מובילה / צילום: רויטרס