מה אפשר למכור ל-1.1 מיליארד איש שמרוויחים דולר ליום?

מדינות העולם השלישי אינן נחשבות למקומות עם כוח צרכני משמעותי, אבל יותר ויותר חברות בעולם מבינות את הפוטנציאל ומפתחות מוצרים ייעודיים לשם ■ גם בישראל זיהו את ההזדמנות ■ ניתוח G

אפריל 2002 נכנסו אל אוניברסיטת פלאטסבורג בניו-יורק (SUNY) שני אנשי עסקים בכירים - אחד, נציג של ארגון הסחר העולמי; שני הוא סמנכ"ל בכיר במקדונלד'ס - ובישרו על יוזמה חדשה של שני הארגונים למיגור הרעב העולמי. האדם, הסבירו לסטודנטים לאחר שחילקו להם המבורגרים, מנצל רק 20% מהערך התזונתי של האוכל; 80%, איך לומר בעדינות, יוצאים מהגוף בדרכים הידועות ונשטפים אל הביוב. זהו בזבוז נוראי בייחוד לאור הרעב הגדול במדינות העולם השלישי, אמרו השניים לסטודנטים, שבשלב הזה כבר החלו להריח נימה חשודה בדבריהם.

ואז הם הגישו - באופן גרפי למדי - את ההצעה המהפכנית: מערך של מחזור פסולת מזון של צרכני המדינות המפותחות, טיהורו והעברתו אל אנשי העולם השלישי. בשלב הזה, לא היה סטודנט אחד בר-דעת, בעל קיבה רגישה, או שניהם, שלא מחה בתקיפות נגד היוזמה המוזרה והפוגענית. ואז התברר, באופן לא מאוד מפתיע, שמדובר במתיחה מתוחכמת של צוות הסאטירו-אקטיביסטים המכונים "יס-מן".

זאת הייתה הערה מדויקת על היחס הציני של התאגידים המערביים הגדולים כלפי מדינות העולם השלישי. אבל המציאות בשטח היא לא שחור ולבן: יש בה גם חלקים אפורים, שלא לומר ורודים. מכון היצוא הישראלי, למשל, רואה במדינות העניות לא רק פלח שוק עצום ובלתי מנוצל לסחורות, אלא גם הזדמנות לשלב מסחר עם חדשנות ופילנתרופיה. בעגה המקצועית קוראים לזה BOP, Bottom of the Pyramid, תחתית הפירמידה. וכמו כל תחתית של כל פירמידה, מדובר בבסיס איתן וגדול מאוד.

"מחצית מאוכלוסיית העולם, כ-4 מיליארד אנשים, עדיין ענייה", נכתב בסקירה של המכון הישראלי ליצוא, בשיתוף-פעולה עם קרן פיירס לחדשנות של אוניברסיטת תל-אביב. "1.1 מיליארד גברים, נשים וטף חיים בעוני קיצוני ומתקיימים מהכנסה של פחות מדולר אחד ביום, ו-2.6 מיליארד בני אדם מתקיימים בין דולר לשניים ביום". אלא שעל אף ההכנסה הפנויה הדחוקה למשק בית - ובעצם, ממש בגלל זה - שווי השוק בבסיס הפירמידה מוערך בכחמישה טריליון דולר.

על-פי מכון היצוא, לישראל יש יתרונות בפיתוח פתרונות עסקיים לשווקי בסיס הפירמידה לעומת מדינות מערביות אחרות, משום שתחומי ההתמחות שלנו עוסקים בחקלאות באזורים שחונים, פתרונות לאנרגיה מתחדשת, ניהול משק מים, טכנולוגיות מידע ותקשורת, מכשור רפואי ועוד. יתרה מכך, טוענים במכון, ישראל נהנית מקרבה גיאוגרפית לשווקי אסיה, אפריקה וחבר המדינות.

ואכן, כיום אפשר לראות את ניצניה של מגמה חדשה, כשיותר חברות ויזמים מווסתים את מודל השוק החופשי גם לטובתה של אוכלוסייה שעד כה היה נהוג להתעלם ממנה (כפי שניתן לראות בדוגמאות המופיעות בכתבה זו).

בישראל הענף הזה עוד נמצא בחיתוליו - בלשון המעטה. למעשה, המטרה של הסקירה הזו של מכון היצוא היא לגרום ליזמים ישראלים "להוציא את האף מהחלון" ולראות את ההזדמנות שיש בשווקים האלה. הדבר שהכי מתקרב לשיווק נוסח BOP הוא יצוא של בגדים יד שנייה לאפריקה, לשווקים שזכו ביבשת לשם "מיטומבה" (הפירוש המילולי בסווהילית הוא "חבילה" או "צרור" של דברים). ניתוח של התחום הזה - כפי שמיד יובא - נותן את התחושה ביחס לפוטנציאל הגלום ביצוא למדינות "תחתית הפירמידה".

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ענף יצוא הבגדים המשומשים לאפריקה עמד בשנת 2011 על למעלה מ 1.3 מיליון דולר, ועל-פי המשרד להגנת הסביבה, 4% מהפסולת שמייצרים התושבים בישראל היא פסולת טקסטיל ביתי. וזה עוד לפני שדיברנו על העודפים שנשארים בחנויות הבגדים, שהכמות שלהם רק הולכת וגדלה ככל שהטרנדים, עונות האופנה והסיילים מתרבים ומתחלפים לעתים תכופות יותר.

וכך צמחו להם בישראל מכלי איסוף בגדים המוכרים כמעט לכל תושב בארץ. לא פעם הציבור נוטה לחשוב כי מדובר במכלים המיועדים לתרומות ולא יודע כי מדובר בחברות פרטיות שמרוויחות מכך.

אמיר גולדשטיין, למשל, דור שלישי לחברת "גולדשטיין ובניו", שומר על קשר עסקי רצוף והדוק עם חמש חברות אפריקאיות מזה כשלוש שנים. משפחת גולדשטיין לא לבד: גם משפחת רוזניר, הנחשבת לחברת איסוף ומיחזור הבגדים המשומשים הגדולה בארץ, זיהתה את הפוטנציאל בערך באותה נקודת זמן - תחילת 2010.

"כבר עשרות שנים שאפריקה קולטת בגדים יד שנייה מכל העולם בכמויות מאוד גדולות", מדווח מנכ"ל החברה דני רוזניר. "כיום כ-90%-80% מתעשיית הביגוד באפריקה זה יד שנייה".

"מצב שבו כולם מרוויחים"

הפוטנציאל העסקי עם אפריקה החל לזרוח עם העלייה בהיטלי ההטמנה בישראל ב-2007. הרשויות המקומיות הבינו שעדיף להן שהתושבים יווסתו את אשפת הטקסטיל שלהם לאפיק אחר, וכך יימנעו מהטמנתו ומהתשלום על הטמנה זו. "כל טונה של בגדים משומשים שאנחנו אוספים היא 600 שקל שנחסכים לרשות המקומית בהיטלי הטמנה, פינוי ולוגיסטיקה", מסביר גולדשטיין. "פה הכסף הגדול וזה הרווח שלהן".

כאן גם הכסף של החברות שמייצאות את הבגדים המשומשים של הציבור או מוכרות אותן כחומר גלם: "זה מצב שבו כולם מרוויחים", אומר גולדשטיין, "לא לכל הרשויות אנחנו משלמים עבור הצבת המכלים והאיסוף. זה תלוי ברשות, כי בכל מקרה עדיף לה שאנחנו נאסוף את הביגוד, אחרת הם ישלמו על ההטמנה".

"אנחנו משלמים לכל הרשויות עבור הבגדים שנאספים", מבקש רוזניר להדגיש. "גם הרשויות נהנות מזה כי אנחנו מפנים את האשפה בעיר וכך יש מעגל שסוגר את עצמו. בזכות זה אנחנו מעסיקים עשרות עובדים והביקוש הולך וגדל ככל שהאוכלוסייה הולכת וגדלה בכל העולם".

- למי מוכרים את הבגדים המשומשים שנאספים בישראל?

"יש באפריקה חברות שקונות מאיתנו ומוכרות לסוחרים מקומיים, אחר כך זה מופץ בשווקים שלהם. הם ממיינים את הבגדים בצורה פרטנית לפי מידות, מנקים אותם וזה הופך למוצר. חלק מהבגדים שאנחנו מוכרים להם נראים ממש חדשים שם. בגלל זה רואים בטלוויזיה שהאפריקאים לבושים לא רע, כי כל הבגדים שלהם הם מערביים".

באופן כללי, הגורמים בענף מכירת הבגדים המשומשים (ספרנו ארבע חברות) לא מאוד אוהבים לדבר על העסקים שלהם. בעלי מפעל נוסף שפועל בדרום הארץ, סירבו להשתתף בכתבה, אך הם מוכנים לספר על מכירת הבגדים המשומשים גם לעזה או להתנחלויות. חומרי גלם - יש להם בשפע: הנה, יום שישי היום והמפעל של גולדשטיין פתוח. אמנם הממיינות לא הגיעו הבוקר, אבל הדחסן עובד היטב. זאת התחנה הראשונה של חומר הגלם: כאן דוחסים אותם לחבילות שאחר כך הממיינות יפזרו.

"אנחנו מפרידים את הנעליים ואת הבגדים לשימוש חוזר", מסביר גולדשטיין. "מה שלא ראוי ללבישה, מלוכלך, מוכתם או עם חורים - אנחנו חותכים והופכים למטליות לתעשייה. מעבר לזה את הסוודרים אנחנו שולחים לריסוק צמר. כך שכמעט 95% מהסחורה שמתקבלת אצלנו ממוחזרת".

קרן שמש חורפית מחממת ערימה של סוודרים מצמר שעברו כבר מיון ומיועדים לריסוק. חיטוט בערימה מעלה כי יש כאן לא מעט פריטים שניתן ללבוש. נכון, כאן חסר כפתור ופה יש כתם, אבל גולדשטיין לא מתרגש, אפילו לא מסוודר וינטג' אמיתי שהיה יכול להימכר בחנות יד שנייה מטופחת בעבור 100 שקל אם לא יותר.

"היו לנו פניות מחנויות יד שנייה לדברים אקסקלוסיביים, אבל אנחנו לא מתעסקים עם זה כי זה בלבול מוח", מסביר גולדשטיין. "הזמן שייקח להוציא משהו מהערימה לא שווה מבחינת עלות-תועלת אפילו שישלמו עבור פריט כזה הרבה כסף".

האב, אהרון, 69, נזכר אפרופו איך פעם הגיעו אליהם מתיאטרון הבימה: "הם חיפשו תלבושות ורציתי לעזור להם, אז אמרתי הנה ערימה, תחפשו. הם מצאו כמה דברים, אבל זה היה קשה".

"ובכל מקרה", מוסיף הבן, "אני לא מחפש את הקוריוזים. גם אם מישהי תזרוק בישראל שמלת כלה, אז איזה אפריקאית תתחתן איתה שם, אני ממש לא אתעכב על זה".

הכתבה המלאה - במגזין G

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988