שהשחיתות לא תבלבל אתכם

אין מנוס מלתת עצמאות וסמכויות לראשי הערים

משרדי העירייה, כל עירייה, הם אבן-דרך מרכזית בכל פרויקט נדל"ן. קבלן שקיבל את ברכת הדרך מראש העיר יכול לרוץ קדימה. קבלן שלא ראה עין בעין עם ראש העיר יכול לכל היותר להקים מגדלים מנייר, בזמן שהוא מנופף בתסכול בזכויות ובאישורים שקיבל מהוועדה המחוזית.

ככה זה. השלטון המרכזי מספק אולי את החותמת הרשמית, אבל בכוחה של הרשות המקומית למרר את חיי היזם והקבלן בדרך לאישורי הבנייה ואכלוס הבניין: הם יטרטרו אותו בדרך להמצאת אישורי כבאות, איכות סביבה, תחבורה וכן הלאה; יסגרו לו את הרחוב ויעכבו בכוונה תחילה את הקמת הפארק מול הבניין; ידרשו היטלים ואגרות דרקוניים; יוציאו צווים להפסקת עבודות בגלל חשדות לחריגה בשעות העבודה; ויהפכו את המבנה הציבורי הסמוך, זה שאמור היה לשמש גן ילדים, למקווה או לישיבה חרדית (כבודם במקומם, כמובן).

אלא אם יואיל הקבלן וישכור את המאכער/עורך הדין המקורב לראש העירייה. אותו אחד שיודע על הבעיות שיצוצו עוד לפני שמישהו התריע באוזני הקבלן. שיכול להבטיח תוספת שבס - הגדלת מספר הדירות בפרויקט בשיעור שמגיע היום עד ל-30%, ושיודע לשכנע את מהנדס העיר להעניק את האישור הנכסף לתוספת של 2-3 קומות לבניין, למרות שכבר עכשיו מדובר ברחוב עירוני צפוף ופקוק ושבבית-הספר הסמוך אין מקום להכניס סיכה.

תמיד צצות עוד פרשות

מדובר כמובן בהחלטות ששוות מיליונים ליזם, גם אחרי שייאלץ להפריש תמלוגים וטובות הנאה אלה ואחרות לאותו "מקורב" שסייע לזרז את העניינים בעירייה. זמן שווה כסף, המון כסף, ודאי בתחום עתיר הון ומימון כמו נדל"ן (הכסף ששימש לרכישת הקרקע כבר צובר ריביות בבנק), והצורך בקידום הליכים ובהסרת חסמים ביורוקרטיים הוא קריטי, והוא פעמים רבות גם כל ההבדל מבחינת היזם בין הפסד לרווח. בין להחזיק את הראש מעל המים או חלילה לטבוע.

וכמו סיזיפוס המגלגל את הסלע במעלה ההר ורואה אותו מתגלגל כל הדרך חזרה - וחוזר חלילה, בכל פעם שהשלטון בירושלים מנסה להאציל סמכויות על הרשויות המקומיות, מגיעה מכיוונן סטירה מצלצלת, כזו שמחזירה אותנו את כל הדרך חזרה.

לפני כמה חודשים, עם פרישתה של עו"ד שרית דנה מתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, היא סיפרה בראיון ל"גלובס" על התלאות שליוו את מאבקה לקידום החוק החדש לתכנון ובנייה אותה כתבה בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושעסק רבות בהאצלת סמכויות תכנון על הרשויות המקומיות.

"נתניהו היה נורא לחוץ וחשוב היה לו שנרוץ קדימה", אמר דנה, "למרות זאת, כשפרצה פרשת הולילנד, הוא אמר 'אני מקפיא את הכול'. הוא הקים צוות שרים מיוחד, שיבדוק שההסדרים בחוק מספיקים להבטיח טוהר מידות. ניסחנו את הדברים, ונתניהו אמר ש'זה לא מספיק'. הוא קרא לי לחדר ואמר לי: 'אני לא רגוע, תביאי לי כלים שמבטיחים שאין שחיתות'". רק שאז, בכרוניקה כמעט קבועה, צצו תמיד עוד ועוד פרשות: בת-ים, רמת-גן, נצרת עילית, רמת-השרון - ולכו תסמכו על ראשי הערים שיידעו לשמור על השמנת.

זה כמובן לא קורה רק אצלנו. לפני מספר שנים הדיח הקרמלין את ראש עיריית מוסקבה, בגלל חשדות לשחיתות ולקידום פרויקטי נדל"ן בעיר. ארגון השקיפות העולמי פרסם ביולי אשתקד סקר, ולפיו 9% מהישראלים דיווחו על תשלום שוחד בקבלת שירותי נדל"ן. 89% מהציבור בישראל סברו כי קשרים אישיים או הפעלת כוח חיוניים לקידום עניינים מול הרשויות - הנתון הגבוה ביותר מבין כל המדינות שנבדקו בסקר (הממוצע העולמי עמד על 63%).

עודף סרבול וביורוקרטיה

הבעיה היא שבינתיים, ודאי אחרי מעצר מתוקשר כל-כך, שוב אנחנו צפויים להיכנס לתקופה ארוכה של הקפאת מצב בענף הנדל"ן.

אותו מצב שמשאיר אותנו עם פחות אפשרויות לסגירת עניינים בתוך העירייה (הוועדה המחוזית עדיין אחראית על היקף הפרויקט, ייעוד וכדומה), אבל גם עם עודף סרבול וביורוקרטיה, שמספקים לנו בכל פעם מחדש הסבר לכך שלוקח בישראל 12 שנה בממוצע בכדי לאשר פרויקט נדל"ן. מצב שבו, כאמור, כמעט אחד מכל 10 ישראלים מדווח על הצורך בתשלום שוחד כדי לקדם תוכנית נדל"ן, ושלא חשוב לו כנראה למי הוא נדרש לשלם אתנן בדרך (לעירייה, לפקידי המינהל, לפקחי הבנייה), העיקר שסוף-סוף משהו יזוז והתוכנית תצא לפועל.

לכן, בשורה התחתונה, אין מנוס מלהאציל סמכויות על העיריות. לא במקרה, כשמשרדי האוצר והשיכון החליטו לקדם כעת שכונות ענק - בקריית גת, במודיעין, בראש-העין ועוד - הם מצאו סוף-סוף את הדרך גם לשתף פעולה ולהגיע להבנות עם ראשי הערים, אחרי שנים שכל הניסיונות להלך מעל לראשם לא הניבו דבר. כי עם כל הכבוד לשר הפנים ולוועדות המחוזיות, ראש הרשות הנבחר יודע הכי טוב מכולם מה טוב ומה נדרש לעיר שעליה הוא אחראי. איזה בית-ספר מתאים לכל שכונה, איפה צריך גני ילדים, והיכן למקם מתנ"ס לחוגים והיכן בניין ישיבה.

ואיכשהו, בתוך הביצה המקומית הזו שבה כולם מכירים את כולם, צריך לדעת לייצר מנגנון שיבטיח מינימום שחיתות ומינימום ביורוקרטיה.