שתי טרגדיות לשני עמים

לרגע עלה, ותוך שעות נמוג. ולא סתם. מדובר בקטע במתווה שר החוץ של ארה"ב, ג'ון קרי - המדבר על זהות-התאמה במתן פיצויים לצאצאי משפחות יהודיות שנמלטו/עזבו את מדינות ערב עם הקמת המדינה, והשאירו/אולצו להשאיר שם את רכושם - לפיצויים לצאצאי משפחות פלסטיניות שנמלטו/עזבו בגין אותו אירוע והשאירו/אולצו להשאיר פה את רכושם.

זה לא סתם נעלם-הועלם. זה אינטרס רב-צדדי. פוליטיקאים, עמותות, אישים, אנשי תקשורת, שפועלים להסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית, חוששים שהסעיף הסבוך הזה יפגע בסיכוייו, ומעדיפים להעלימו. מנגד, גם אלה שפועלים לא להגיע להסכם, מעדיפים להעלים את הסעיף - מחשש שיחזק את התמיכה בהסכם מצד הישראלים ובעיקר מתושבי הפריפריה, המזוהים כ"מזרחים", מהמרכז-ימין, בתקווה ליהנות מפיצויים כוללים.

גילוי נאות: אני וצאצאי עשויים, במקרה הטוב שכרגע סיכוייו דלים, ליהנות מפיצויים על רכוש רב, שהמשפחה אולצה להשאיר בבגדד.

יש מי שאומרים כי כדי שהסכם כולל ל"קץ הסכסוך" יהיה ראוי, צודק ובר-קיימא, אסור שיהיה רק בין הפלסטינים לישראלים, אלא חייב להיות בין בני-ישמעאל לבני-אברהם, בין העם היהודי לעמי ערב; והוא לא יוכל להתקיים בלי לכלול את זכויות שני הצדדים. יהיו שיטענו, שאמירה כזו נועדה למנוע הסכם, ואחרים יראו בהסכם כזה סיום היסטורי של מצב איבה.

נושא הפיצויים ליוצאי מדינות ערב עולה ויעלה בכל ניהול מגעים להסכם שלום. ישראל וארה"ב כבר קבעו את התשתית החוקית המתאימה. מהרשות הפלסטינית וממדינות ערב המעורבות, אין עדיין התייחסות עניינית.

באפריל 2008, בזמן כהונת ביל קלינטון כנשיא ארה"ב, החליט הקונגרס החלטה היסטורית. החלטה 185 מכירה בזכויות הפליטים יוצאי מדינות ערב (כל הפליטים יוצאי מדינות ערב באשר הם); הסעיף מתנה כל סיוע ופיצוי לפליטים הפלסטינים בהגשת סיוע ופיצוי מקביל ליהודים יוצאי מדינות ערב - כתנאי להסכם שלום כולל וצודק במזרח-התיכון.

ההחלטה מדגישה את דאגתה של ארה"ב להפרת זכויות אדם, גירוש בכוח, ונישול רכוש היהודים שנעקרו ממדינות ערב, וקובעת שכל הסכם שלום כולל במזרח-התיכון חייב ליישב את הבעיות הנוגעות לזכויות הלגיטימיות של היהודים העקורים מהמזרח-התיכון, מצפון-אפריקה ומהמפרץ הפרסי.

בערך במקביל, התקבלה החלטת ממשלה בישראל, החלטה 1263 שעליה הופקד רפי איתן כשר דאז לענייני גמלאים, בנושא השבת הרכוש והפיצוי לפליטים היהודים יוצאי מדינות ערב, כגזירה שווה, עקרונית ומעשית לטיפול בפליטים הפלסטינים. וכבר אז דובר על פעילות לקידום חקיקה דומה במדינות אירופה.

איש לא פועל להקבלת הגירוש

רק שבפועל, לא קורה כלום. בעוד הפלסטינים משיגים יותר ויותר אהדה והכרה בינלאומית לעמדת העקירה שלהם, הרי הנרטיב ההיסטורי המתייחס לפליטות-לעקירה היהודית, נשאר שולי, הן בהתייחסות הבינלאומית והן הפנימית. איש לא מדבר על זה באופן רשמי; איש לא פועל להקבלת הגירוש הזה לגירוש האחר, לרכוש הזה מול הרכוש ההוא. אף שמכל נקודת-ראות זה נושא מהותי שחייב יהיה לעלות ולהיפתר בהסדר הקבע, גם בשל הצדק ההיסטורי הנחוץ ל"מזרחים", שבהיעדר רכוש ראשוני או פיצויים בגינו, התקשו ועדיין מתקשים לקדם את מעמדם בארץ.

כדי שזה יקרה, וכדי שהעיסוק בנושא לא יעלה וייעלם תוך יום, חייבת להתקיים פעילות מכוונת ממשלתית-לאומית. נייר-עמדה מקיף הוגש לממשלה לפני כשנתיים, הוא כולל את כל הפרטים ואת הדרך. בין היתר מדובר בבניית תוכניות לימוד חדשות ללימודי היסטוריה בבתי-ספר ובצבא, שיכללו גם את הקהילות היהודיות המפוארות במדינות ערב, ומיסוד "יום זיכרון לאומי" לאירועים מכוננים בהיסטוריה של יהודי המזרח.

זהו אינטרס ישראלי לקיים ולבסס את הזיקה בין שתי הטרגדיות. ויש להציגן יחד כל הזמן, בכל דיון ובכל פעילות הסברתית.