מה תעשה ת"א עם 3 מיליארד שקל עודף בקופה?

יש לנו ריכוזיות בשוק המזון? בבנקים? קבלו ריכוזיות יותר חמורה

הבה נדמיין עיר שנהנית מפריחה ומהתחדשות. עסקים ויזמים נוהרים אליה וממלאים את קופתה בכסף. העיר, בשל אותה פריחה, מושכת המוני מתיישבים ומבקרים הבאים בשעריה, בתקווה ליהנות מההזדמנויות שמתעוררות עם צמיחתה. העיר הולכת ונעשית צפופה, תשתיותיה כורעות, אבל, כמה מוזר - אם זו עיר בישראל, למרות רווחי השגשוג היא לא תוכל לממן את הצרכים שנולדים בעקבותיו.

הסיבה לכך היא לפיתת החנק של השלטון המרכזי את הרשויות המקומיות, ושליטתו בתקציבים שלהן.

הייתה לנו בעבר ריכוזיות בשוק הסלולר? יש לנו ריכוזיות בשוק המזון? בבנקים? קבלו ריכוזיות לא פחות חמורה: ריכוזיות השלטון.

חומת ההפרדה בין תקציבים

זה הולך ככה: תקציב עירייה מתנהל בשתי קופות: קופת "השוטף", שמקורותיה בעיקר מארנונה ומקנסות; וקופת "תב"ר" - תקציבים-בלתי-רגילים, המתמלאת מהיטלי השבחה לעירייה וממענקי ממשלה. ב"שוטף", פועלת העירייה באופן עצמאי ומשלמת הוצאות כגון חשמל, תברואה, ומשכורות לעובדי חינוך ורווחה. לעומת זאת, בכספי התב"ר, מותר לעירייה לממן בעיקר בנייה ופיתוח תשתיות, שכל מהלך בהם דורש את אישור משרד הפנים.

הצרה היא שאסור לעירייה להעביר כספים מקופה אחת לשנייה. לכן, מנהל מחלקת חינוך עירונית לא רשאי להשתמש בכסף שהצטבר ב"תב"ר", למשל לקניית מחשבים לבית-ספר, בלי אישור מיוחד מהממונה בממשלה.

וכך קורה שאפילו כשיש לעירייה עודף תקציבי של 3 מיליארד שקל, כמו שנרשם השנה בתקציב עיריית תל-אביב, שנצבר בזכות הצלחתה, המיליארדים לא יעזרו לה בכלום, אם לא תשיג אישור מהפקיד הממשלתי המתאים לשימוש בכסף הזה.

מסורבל וגם תמוה.

עונשה של הצלחה

יתרה מזאת, בשיטה הנוכחית, עיריות חזקות מממנות בעקיפין עיריות חלשות דרך מענקים שמעבירה להן הממשלה. יש מי שדוחפים לכך שמדיניות זו תתחזק, בתוקף חוק "ערים איתנות", שלפיו יחלקו את כספי המס שגובות הרשויות בין כל הערים, כמו שמחלקים את "קופת הטיפים" של מלצרים במסעדות.

וכך, במקום שרשות תשאף לאיזון כלכלי, שגשוג, הצלחה ולרווח, הממשלה מענישה את המצליחות על הצלחתן. העיר המצליחה לא תקבל מענקים ממשלתיים, כי היא "מאוזנת", ואף תלווה לממשלה כספים למימון שכנתה הענייה או הקורסת.

אפילו ירושלים הבירה, שנהנית ממענק של 200 מיליון שקל בשנה מתוקף "חוק ירושלים", לא תקבל אותם לנצח. בעבר היא קיבלה יותר, וכדי שהברז לא ייסתם, נראה כי על נבחריה לשמור על קשר טוב עם השרים הממונים (שרי האוצר והפנים).

זו לא הדרך לעודד שיתוף-פעולה בין רשויות (שהוא בפני עצמו דבר חיוני לתפקוד אזורי תקין); והמימון הלא שוויוני מזין תחרות מסכסכת בין ערים על חיבת השלטון המרכזי, למען יחלק להן (ולא לשכנות) מטובו ומתקציביו.

צרפת בלי פריז, ארה"ב בלי ניו-יורק

את התלות בשלטון המרכזי ירשנו מהמנדט הבריטי, שרצה למנוע מכל שלטון מקומי להתחזק. אחרי 66 שנות עצמאות, עם קרוב ל-270 רשויות מקומיות, זה כבר מריח כמו כוונת זדון להחליש את העיריות החזקות, ואם זה לא זדון, זו בוודאי טיפשות ופגיעה בתושבי העיר.

ממשלות בעולם מכירות בתרומת הערים החזקות לחיזוק המדינה. מה היה מעמדה של ברזיל בלי ריו-דה-ז'נרו וסאו-פאולו; מה כוחה של אנגליה בלי לונדון; איזה תפקיד יהיה לצרפת באיחוד האירופי בלי פריז, ומי בכלכלה הבינלאומית יספור, אפילו את ארצות-הברית, בלי ניו-יורק ושיקגו, ופעילותן הכלכלית.

חנופה במסדרונות השלטון

המגמה העולמית היא להעביר את השירותים הניתנים לפרט, מטיפול הממשלה אל השלטון המקומי, כשהשלטון המרכזי נותר רגולטור-מפקח, המתרחק מהחלטות ניהוליות. ביפן, באנגליה, בספרד ובצ'ילה, ככל שהעיר חזקה יותר, משחררים לה עוד סמכויות בתחומים של תחבורה, חינוך, תברואה, אנרגיה, מיסוי, ותחיקה תכנונית.

ואצלנו? במקום להפנים שתל-אביב, ירושלים וחיפה חזקות ועצמאיות, חשובות למדינה, ראשי ערים נדרשים לקבל אישור מהשר הממונה לכל מהלך; ללחך את פנכת שר התחבורה למען יקצה נתיב תנועה עירוני לתחבורה ציבורית; לחזר אחרי שר הפנים כדי לצמצם מספר חניות; ולרדוף אחרי פקידי המשרד לאיכות הסביבה, כדי להגדיל את מספר הפעמים שבהם מרוקנים פחי אשפה.

לעוד טורי "מבקרת ערים"