נאמנות למקום העבודה? לא בבית ספרנו

מאז נוסד ב-NBA ב-1996 שוק הפרי-אייג'נטס, כוכבי-על מוותרים על נאמנות לטובת אליפויות ■ האם בקרוב נראה את לברון ודוראנט ממשיכים ליעד הבא?

אחרי פחות או יותר שלושת רבעי עונה, הנרטיב המרכזי ב-NBA הוא הראש בראש המסתמן בין קווין דוראנט ללברון ג'יימס. ג'יימס היה במדרגה נפרדת, ואפשר לומר די דמיונית, בשנתיים האחרונות מבחינת יכולת אישית - אבל העונה דוראנט, מלך הסלים של הליגה בין 2010-2012, מרחף לאותם גבהים ואף מוביל במרוץ לתואר ה-MVP (תואר שבו ג'יימס זכה בארבע מחמש השנים האחרונות).

הקפיצה של דוראנט התחילה בינואר, חודש שבו קלע 35.9 נקודות למשחק בכמעט 55% מהשדה, כולל 12 משחקים רצופים של יותר מ-30 נק' למשחק. ג'יימס, שהודה שהוא זוכר בעל פה את שורות הסטטיסטיקה של דוראנט ומשתמש בהן כמוטיבציה, הגיב בפברואר; בלו"ז לא קל - שכלל מסע של שישה משחקי חוץ במערב, חמישה מהם נגד קבוצות פלייאוף - הוא הוביל את מיאמי למאזן 1-9 עם חמישה משחקים רצופים של יותר מ-30 נק'. ואם זה לא מספיק - בשלישי לפנות בוקר הוא קינח עם 61 נקודות, שיא קריירה, בניצחון 104-124 על שארלוט בובקאטס.

מיאמי, אחרי שג'יימס העביר הילוך, שוב נראית כמו הפייבוריטית להגיע לגמר מהמזרח, בזמן שבמערב אוקלהומה סיטי של דוראנט צפויה לצלוח את השדה הקשה גם בפלייאוף. שתי הקבוצות כבר נפגשו בגמר ב-2012 - מיאמי ניצחה 1-4 - והכל נראה מוכן לא רק לעוד סדרה, הפעם יותר שוויונית, אלא ליריבות נהדרת שתגדיר את הליגה בשנים הקרובות. רק דבר אחד מפריע: בכלל לא בטוח שג'יימס ו/או דוראנט יישארו בקבוצות שלהם בשנים הקרובות. וזה נכון באופן כללי לגבי מפת הכוכבים ב-NBA.

***

מפת הכוכבים ב-NBA היתה בעבר משהו הרבה יותר צפוי. ב-30 השנים הראשונות של הליגה העיקרון היה פשוט: הקבוצה הראשונה שלך היתה בדרך כלל גם הקבוצה האחרונה שלך. בשנות השישים והשבעים, שבהן התחילו להשתמש לראשונה במונח Franchise Player בספורט האמריקאי, ל-NBA היו כמה מהדוגמאות הכי טובות - ביל ראסל וג'ון האבליצ'ק בבוסטון סלטיקס, אלג'ין ביילור וג'רי ווסט בלוס אנג'לס לייקרס, וויליס ריד וביל בראדלי בניו יורק ניקס, כולם שיחקו לאורך כל הקריירה באותה קבוצה.

גם בשנות ה-80, העידן שבו ה-NBA הגדירה את עצמה כליגה שמבוססת קודם כל על אינדיבידואלים, שחקני פרנצ'ייז כמו מג'יק ג'ונסון (בלייקרס), לארי בירד (בסלטיקס), אייזאה תומאס (דטרויט פיסטונס) וג'ון סטוקטון (יוטה ג'אז) לא החליפו גופייה עד הפרישה. אלה שכן החליפו, עשו את זה בסוף הקריירה: קרל מאלון שיחק 18 שנה ביוטה ועונה אחת בלייקרס, חאכים אולאג'ואן שיחק 17 שנה ביוסטון ועונה אחת בטורונטו, פטריק יואינג שיחק 15 שנה בניקס ושתי עונות בסיאטל ובאורלנדו. צ'רלס ברקלי למשל, שדרש וקיבל טרייד מפילדלפיה אחרי שמונה שנים (עבר לפיניקס ב-1992), היה חריג במובן הזה.

הצעד של ברקלי, שנעשה כי לדעתו בפילדלפיה לא בנו קבוצה מספיק חזקה לאליפות, היה פורץ דרך. אבל אפילו הכוכבים שחיקו אותו נשארו יותר זמן בקבוצות המקוריות שלהם - קווין גארנט שיחק 12 שנים במינסוטה לפני המעבר לבוסטון, אלן אייברסון שיחק 10 שנים בפילדלפיה לפני שנדד לדנבר; ובמקביל שחקני פרנצ'ייז אחרים בשנות התשעים, כמו דייויד רובינסון (סן אנטוניו) ורג'י מילר (אינדיאנה), או כאלה שהתחילו את דרכם בליגה באותו עשור, כמו קובי בראיינט, טים דאנקן ודירק נוביצקי - נשארו כל הקריירה באותה קבוצה. החריג של התקופה היה שאקיל אוניל, שזנח את אורלנדו לטובת הלייקרס כשהוא נעשה Free Agent (שחקן חופשי) ב-1996.

***

1996 הייתה השנה שבה ה-NBA אימצה את מוסד ה-Free Agency, ששינה לחלוטין את המונח "שחקן פרנצ'ייז". בניגוד ל-NFL - שבה קיים מאז 1993 מנגנון בשם Franchise Tag, המאפשר לקבוצות לסמן כל שנה שחקן אחד ולמנוע ממנו לעזוב גם אם הוא שחקן חופשי (בתמורה הקבוצה חייבת לשלם לשחקן שכר בשווי הממוצע של חמש המשכורות הבכירות בעמדה שלו בליגה) - ב-NBA יש מעט מאוד הגבלות על שחקנים חופשיים. ואת ההשלכות אפשר לראות בשנות האלפיים.

ג'יימס (עזב את קליבלנד אחרי שבע שנים), כרמלו אנתוני (עזב את דנבר אחרי שבע שנים וחצי), דווייט האוורד (עזב את אורלנדו אחרי שמונה שנים), כריס פול (עזב את ניו אורלינס אחרי שש שנים), כריס בוש (עזב את טורונטו אחרי שבע שנים) - כולם ניצלו את מעמדם כשחקנים חופשיים, או את העובדה שהחוזה שלהם עמד להסתיים, כדי לעבור קבוצה בשנות העשרים שלהם. נאמנות לקבוצה נהייתה מושג לא רלוונטי.

"לנאמנות אין תפקיד בשוק השחקנים החופשיים", אמר בוש, "אוהדים נתפסים לזה כי מדובר בספורט, וספורט הוא קצת שונה, אבל הוא בראש ובראשונה ביזנס". וכשבוש מדבר על ביזנס, הוא לא בהכרח מדבר על כסף: החוזה החדש שקליבלנד הציעה לג'יימס ב-2010 היה גבוה ב-27 מיליון דולר ממה שמיאמי הציעה, אבל ג'יימס העדיף לחבור לדוויין ווייד ולבוש במיאמי, כי הוא הרגיש שאיתם יש לו סיכוי יותר טוב לאליפות.

זה לא שבקליבלנד ג'יימס היה רחוק מאליפות. אבל בניגוד לנוביצקי למשל, ששיחק בפלייאוף 12 שנים לפני שזכה באליפות עם דאלאס, לג'יימס לא היה זמן לחכות. וקשה להאשים אותו: הוא לא יותר טוב מהתרבות שבה הוא חי, ובתרבות של שנות האלפיים הכל, בכל תחום, חייב לקרות יותר מהר.

בסוף העונה הנוכחית, ג'יימס יוכל לצאת מהחוזה שלו ולהיות שוב שחקן חופשי. אם מיאמי לא תצליח להרכיב פאזל שיראה לו, הוא יהיה במקום אחר. דוראנט יהיה באותו מצב ב-2016, אחרי העונה התשיעית שלו באוקלהומה סיטי. אם עד אז הוא לא יזכה באליפות, קשה להאמין שהוא יישאר שם. מי שרוצה לראות אותו ואת ג'יימס בגמר הפלייאוף לאורך שנים, צריך לקוות שהם לא ישחקו באותו מחוז.