משה כחלון באריזת מתנה

אז הגיע משה כחלון. ורק חמור לבן היה חסר לנו כדי שנשתכנע שהנה הגיע המשיח. בין גילויי השחיתות המבחילה של האשם-הנחקר אהוד אולמרט וחבורתו, שמעמיקה בחקירות של שולה זקן, דוח העוני של מבקר המדינה יוסף שפירא שיצא השבוע - ימי העמסת הסלים של ערב פסח, רשימת 100 המנהלים מפוצצי השכר שנחשפו בשיא אטימותם בריכוז הדוחות לפני כשבועיים - בא כחלון.

אהוב, אהוד, אמין, עם קבלות של הצלחה, ב"אריזת מתנה" חדשה. עיקר העיקרים: הוא אחר. שונה. לא מאותו שטנץ. לא מאותה תבנית אחידה ומוכרת. לא אליטה ותיקה שמנה ומבושמת מעצמה, שמתבלת דיבורה במילים חברתיות. הוא, לעומתם, חברתי מן היסוד, מהבית: מזרחי, מגבעת-אולגה, משפחה של שבעה ילדים, מכבד מסורת, מתייעץ עם אמא, גאה ולא מתבכיין.

כחלון "סגר" על ראיון חג מיוחד ל"ידיעות אחרונות", כולל הביקורת וההכרזה על תחילת המרוץ, כבר לפני כמה חודשים. ומאז הוא בעיקר שתק. המעיט בכנסים פומביים, ונמנע מלהנפיק כותרות. שמר את עצמו. גם לבחירה בעיתון יש משמעות. בהווה ובעתיד. אם התמסר ל"ידיעות" הוא יחטוף מ"ישראל היום". וזה כבר קרה. הוא בחר במסלול עוין לבנימין נתניהו. בכך הצהיר על גט-כריתות ממנו ומהליכוד.

למה עכשיו? המערכת הפוליטית כבר פועלת על-פי הנחת עבודה שהבחירות הבאות יוקדמו. מחצית 2015 זה תאריך שנזרק כבר זמן. אם כחלון החליט ללכת על גדול - והוא כבר החליט - לא נשאר לו מספיק זמן. שנה זה כבר זמן צפוף. ליאיר לפיד זה לקח שנתיים, כולל זמן מסך בפריים-טיים בערוץ 2. כחלון צריך יותר זמן. זקוק לארגון רחב יותר, ללוח צפוף של אסיפות-בית, יותר כנסים, הרבה תורמים - ובעיקר תומכים שהוא הולך למגנט אותם, ולקחת-לאסוף, מהחברים הכי טובים שלו מפעם: מהליכוד, ש"ס, התנועה, העבודה, ומיש עתיד.

כחלון צריך להוציא אותם מביתם הפוליטי והם צריכים לתחזק אותו בביתו החדש. מאז אוקטובר 2012 - כשהודיע על "פסק-זמן מהחיים הפוליטיים", מה שהיה כיסוי לעימות עמוק אך מחויך עם ראש הממשלה נתניהו שראה בו סיכון - כחלון מתכונן. קודם כול הכין את עצמו. למד בהרווארד, הקים את המכון לרפורמות ולמנהיגות במכללה האקדמית נתניה, היה מעורב בהקמת הבנק הקואופרטיבי, ודיבר על כל מה שמקרטע - תוכניות לטיפול ביוקר המחיה, דיור, הפרטה, רווחה, עניים ואפילו בעשירים.

עם זאת, גם הוא מדבר בסיסמאות. התוכניות שלו יפות, בדרך-כלל, אבל לא מסודרות, לא בנויות, ובעיקר לא ערוכות תקציבית. לא עד היום. הוא (גם הוא) נוטה ליפול למלכודת-הדבש של הגדלה מאסיבית בהוצאות הממשלה, בלי לומר מאין יבוא הכסף; והיום גם את זה כבר אי אפשר למכור לציבור.

כחלון יצר פה משהו חדש. תרבות חדשה, "כחלוניזם", שבה נבחרי-ציבור צריכים-אמורים-נדרשים לעשות את המוטל עליהם: לשרת את הציבור. זה מה שעשה כשר תקשורת. בלי להתחשב באינטרסים של בעלי ההון ובלי לשקול מה ייצא לו מזה אחרי שיסיים, "מי ייקח אותי לעבודה וכמה ישלם לי". הוא לא הזהיר, איים, דיבר, ולא נאם, אלא עשה. הראה איך עושים תחרות, איך תחרות מורידה מחירים, איך נלחמים ביוקר המחיה, איך מעמידים את האינטרסנטים במקומם. רק שאחרי זה הוא מונה לשר הרווחה, וכאן הוא לא הצליח לשרטט את הנתיב הנכון.

הראיון הוא סוג של "אני מאשים". דבריו קשים ואמיתיים, רק שיותר מעשר שנים, מאז 2003, הוא חבר-כנסת של הליכוד, ואם מה שיש לו לומר על נתניהו והליכוד זה שרה"מ והמפלגה לא-חברתיים, שהנושא החברתי התנדף - הרי שגם הוא שותף לזה.