רוזן השאיר לנו תקווה לצדק חברתי; ודן מרגלית הוא גיבור

אבן הפינה לגיבוש מצפן ערכי חדש, בדרך למיגור הפשיעה השלטונית-כלכלית. זה מה שזה. על ההתקרנפות של המלעיזים, על כבוד השופט דוד רוזן, על האופן שבו אנחנו אלה שיקבעו אם הישג ציבורי זה יהיה אירוע חד-פעמי או קו פרשת המים בדרך לצדק חברתי, ועל מודל החיקוי האתי האמיתי של הפרשה - הכול בניתוח שלפניכם.

1. לא, זה לא עונש קשה

נמאס לי משמות התואר "קשה", "חמור", "חריג", בצירוף העוצמה המוצמדת להם - "מאוד", "הכי", "במיוחד". אנשי אולמרט מנסים ליצר הלך-רוח ציבורי ותקשורתי לקראת הערעור בתקווה שיחלחל אל השופטים בבית המשפט העליון, ואנשי התקשורת, כתמיד, נדרשים לסופרלטיבים כדי לייצר רייטינג. דווקא הפעם נפקדה לה המילה "היסטורי" על הטיותיה, בעוד שהיא שם התואר היחיד המתאים כאן.

הערך ההיסטורי נובע מהחזרה לשפיות שיפוטית ומתוכה גם ל... כן: צדק חברתי! לא פחות. יותר מכפי שהעונש בפרשת הולילנד מעיד על החמרה בפסיקה, הוא מעיד על עיוות הקולא הנפוץ במקומותינו, הבא לידי ביטוי קבוע בפערים בלתי מתקבלים על הדעת בין חומרת אמירות פסקי הדין לבין מגוחכות גזרי הדין הנגזרים מהם.

דיסוננס זה הוא התורם המרכזי לערעור האמון הציבורי במערכת המשפט. כבוד השופט רוזן פשוט מחזיר אותנו ממחוזות הפלפול המשפטי ההזוי אל השפיות והצדק השיפוטי.

המשפטים הגדולים של העשור-שניים האחרונים - בין אם של ראשי משפחות הפשע או של אנסים כדוגמת משה קצב - התאפיינו במוטיב כפול: אולטרה-טכנוקרטיה נוהלית ומינהלית, השוקעת בפרטים באופן לא-אפקטיבי, קרי, המאבד את מראה התמונה כולה, בצירוף "יצירתיות" הזויה במיוחד של בכירי הסניגורים הפליליים שלקחה את מערכת המשפט אל מחוזות המדע הבדיוני, ולא רוסנה על-ידי השופטים.

קל למשפטנים לבטל עובדה זו בזלזול כלפי הדיוטות כמוני וכמוכם, וזו בדיוק הטעות שלהם. דווקא אנחנו, ההדיוטות, רואים ברור את היער כולו, היער שהם זה מכבר איבדו, מרוב עיסוק בנימי הנימים של עלה אחד כלשהו בעץ אחד כלשהו, אי-שם בפאתי אותו יער, או בכלל ביער אחר.

הדבר נכון לא רק להם, ולא רק לשופטים מולם הם טוענים, אלא גם לפרקליטות. ייתכן שיותר מכפי שהפרקליטות ניהלה היטב את המשפט, כבוד השופט היה ערכי במיוחד. יהא משפט זה נקודת ההיפוך גם לה.

הפרקליטות הרי אמורה לייצג את האינטרס הציבורי, אך בפועל הפכה לערכאה שיפוטית לא פורמלית בקבלה אינספור החלטות נגד הגשת כתבי אישום לגביהם ראוי היה, אתית וציבורית, שייבחנו בבית המשפט, רק בשל הקושי להוכיחם. ואם כך, למה בכלל צריך בתי משפט? שהפרקליטות תקבע וזהו.

בנוסף, היו כל הסדרי טיעון ההזויים במיוחד שניכר היה בהם שלא רק חרגו ממידת הצדק, אלא אף עוולו לה וסתרו אותו באופן מקומם במיוחד. הכול יחד חבר למצב בלתי נסבל של "רשע וטוב לו, צדיק ורע לו", והיווה נדבך קריטי בהפיכתנו לחברה מסוכנת בה הפשע פושה בכל עבר, ללא כל הגנה לאזרח שומר החוק.

ומהו אותו "יער" שנשכח? יער הצדק. הבה ונזכור שחוק, הגם שלעולם לא יוכל לחפוף לגמרי את מידת הצדק, פותח כדי לשרתו! למה צריך לפחד לומר זאת?

נדמה כי הערך "צדק" נמוג זה מכבר מן המערכת המשפטית. רק כמות הכסף שביכולתך לגייס לשכירת פליליסטים-כוכבים קובעת. היות שממילא למרבית הציבור אין גישה לסכומי כסף כאלה, הרי שהעיוות מושלם: כסף פלילי מציל עבריינים מן הדין הפלילי בעוד שהעדרו, למשל אצל אזרח מן השורה, דווקא עלול להפילו באותו דין ממש!

כבוד השופט רוזן החליט לשים לכך קץ ולהביא תיקון של ממש לחברה המתפוררת שלנו. הוא אומר חד וברור: אם - בנוסף על ראיות, לעיתים נסיבתיות ככל שיהיו - זה נראה כמו שחיתות ונשמע כמו שחיתות ומריח כמו שחיתות - זו שחיתות! גם אם קיים פלפול יצירתי או ספין הגנתי הזוי לפיו יש סיכוי של אחד לטריליון טריליונים, ביקום מקביל ועם חוקי שונים של הטבע האנושי, שזו לא שחיתות.

לצדק יש חשיבות. להיגיון הפשוט יש חשיבות. לא במקום ראיות משפטיות, אלא כתמיכה בהן. זהו ה"דבר מה הנוסף" שנלקח מאיתנו שלא בצדק, וכעת מוחזר אלינו. כמה פשוט. כמה נכון. כמה צודק.

2. לא, השופט לא "קשוח"

למה צריך להראות חסד ורחמים כלפי מי שלא הפגין תכונות אלה כלפינו, ציבור שומרי החוק? הרי לגבי כל המורשעים, לא מדובר במעידה חד-פעמית. וגם אם הייתה, הרי שחומרת העבירות מצדיקה את הענישה שניתנה. קל וחומר במה שנחשף בבית המשפט: מערכת שיטתית סבוכה אפלה ורבת-שנים, ממש דרך חיים של שחיתות אישית ושלטונית של כל המעורבים; וגם של אלה שחמקו, בינתיים.

כבוד השופט רוזן הגדיר את גבולות הגזרה של הפשע המאורגן הצווארון-לבני! בדיוק כמו בפשע המאורגן בסמים, בזנות, בפרוטקשן ובהימורים, גם כאן יש שיטה סדורה, מבנה היררכי, מוציאים ומביאים, והכי חשוב: ה"קודקוד" לא מתלכלך. יש לו "חיילים" שעושים את העבודה השחורה. הוא לא יודע, לא שומע, לא ראה, לא אמר.

כך משתחררים בזה אחר זה ראשי משפחות פשע - וכך גם בפשע המאורגן השלטוני-כלכלי. המרכיב היחידי שהשתנה במשוואה הוא שופט עם מצפן ערכי מגובש ו... ביצים. עוד כמה שופטים כאלה ונוכל לעשות ניקוי אורוות מקיף ועמוק במדינה.

כל פעם כשאיש משטרה, או תובע מפרקליטות המדינה, או שופט, נלחמים בכנות ובעוז בפשע ובשחיתות הנגלית לפניהם בתיק שהתגלגל לפתחם - הם זוכים ל"עליהום" מצד בעלי עניין.

יש לזכור שני דברים בהקשר זה:

א. להט אישי, ערכי ומקצועי אינו מגרעת - הוא מעלה!

ב. הם אינם בוחרים את התיקים - הם ממונים להם, כך שממילא לא ניתן לטעון כנגדם על אינטרס אישי או הטייה מוקדמת בחיפוש אותם תיקים. אבל גם אם כן, כלומר גם אם מונו לעסוק בתיק על-פי המוטיבציה שלהם לעשייה, הרי שהדבר מבורך.

זהו בדיוק סוג האנשים שאנו רוצים בתפקידים אלה: לא מי שיתבוננו בעוולות בריחוק אקדמי ויתפלפלו תאורטית, אלא מקצוענים חדורי להט עשייה, חוש צדק מפותח לעילא, מצפן ערכי מגובש ועוז סגולי וצרוף לעשות את הדבר הנכון, ללא מורא, ללא פחד וללא כניעה לבון טון או ללחצים סביבתיים. כן ירבו.

3. לא, המילים לא חריפות "מדי"

כן, אולמרט הוא בוגד. מה הבעיה? הוא בגד באמון הציבור, בחוק, בצדק. זה בבירור ההקשר בו השתמש במונח השופט רוזן, ולא בהקשר של בגידה במולדת במובנה הצבאי או המודיעיני. אבל כשאין "בשר" בקייס שלך, יש להמציאו. לפיכך, ניכר שהספינולוג התורן בדמות יועץ התקשורת של אולמרט עובד שעות נוספות בהצדקת משרתו. הוא מביע "זעזוע" מהכינוי ה"נורא" וכך גם שאר ה"חברים" שנשלחו לערבל אוויר חם בתקשורת.

זהו מהלך הלקוח היישר מקורס המבוא לספינולוגיה: קח מסר פשוט וקצר, גם אם שקרי לחלוטין, הוצא אותו מהקשרו וחזור עליו כתקליט שבור - בסוף הוא יתפוס.

4. לא, זה לא יום עצוב

זו התחסדות צבועה של אישי ציבור למיניהם ושל כל מלחכי הפינכה שגבינתם הוזזה ממנה. זו הסיבה האמיתית לכך שהם מרכינים ראש בדרמטיות טרגית. כן, זה יום עצוב ע-ב-ו-ר-כ-ם, משום שפרת המזומנים שלכם נחלבה עד תום. לשאר הציבור, לרוב שומר החוק, זהו יום שמח, בדיוק כמו במקרה האנס משה קצב.

בתיק הולילנד יש לשמוח בריש גלי ובראש חוצות ומבלי להתנצל: שלטון הצדק והחוק ניצח הפעם, יש דין ויש דיין! יש שחיתות ותמיד תהיה, אבל היא נענשת בסוף! לפחות הפעם.

5. דן מרגלית

דן מרגלית הוא ה-גיבור הלא-מוכתר בסיפור הזה. האיש צריך להשיא משואה ביום העצמאות הבא, ואני ממש לא צוחקת. מה שנדמה כעניין אישי ופיקנטי, הוא בעצם מוסר השכל עמוק ורחב-יריעה, שהבנתו היא בבסיס ההבחנה בין מדינת חוק לבין רפובליקת בננות.

הרי מרגלית, חברו הקרוב והאינטימי של אהוד אולמרט במשך יותר מ-30 שנה, לא יכול היה להדוף יותר את העובדות ממצפונו, התפכח, הוקיע והקיא את חברו מסביבתו האישית. התנהלותו זו היא החיץ בין האדם הישר לבין העלמת העין המהווה צלחת פטרי לשחיתות - מקטנה ומקומית, ועד גדולה וגורפת.

מרגלית עמד משך שנים במסע הכפשות ולחצים גלויים וסמויים מביש של ה"חברים" של הפושע המורשע אולמרט. הוא דבק בערכיו האנושיים והמקצועיים כאחד למול כל אלה באופן המעיד על גדלות-נפש, שצריכה להוות מודל חיקוי לכולנו.

תמיד טענתי - ואף זכיתי על כך להרמת גבות - שחברות (ואגב, גם משפחה) אינה מעל למוסר, לאתיקה. שאתוס ה"חברות מעל לכל", שרבים במקומותינו אוהבים להתהדר בו, הוא מסוכן חברתית, אם כאשר הוא פוגש בסטייה מהותית מערכי יסוד אנושיים וציבוריים, הוא מנצח את האזרחות הטובה.

ואכן, שוב ושוב ראינו את ה"רֵעות" המפורסמת מוסטת לכיוון המסוכן-חברתית זה. אותה רעות שנצרבה בדם הקרבות (ובמקורה, היא נעלה באמת) או הברנז'ה או הדילים הפוליטיים, ובעטיה יתנו ה"חברים" עדויות אופי מפליגות לזְכות אנסים (ע"ע מוקירי זכרם של איציק מרדכי, חנן גולדבלט ומשה קצב, בהתאמה) וסתם מושחתים פלילית (אריה דרעי, שלמה בניזרי, אברהם הירשזון - לא חסר).

יש לקוות שלא רק השופט רוזן יצר סטנדרט ערכי חדש ברשות השופטת, אלא גם שדן מרגלית יצר סטנדרט ערכי חדש ברשות הפרט: מצפן ל"אקטיביזם חברי" של בחירה בפיכחות הצדק על פני העיוורון החברי.

היכולת להוקיע אדם קרוב, מן הקהילה, מן המעגל האישי והמשפחתי, על בסיס סטייה ערכית חמורה, היא מן היסודות של חברה מתוקנת. מדוע? משום שציות לחוק אינו מתחיל בבית המשפט, עם כיפה שחורה על הראש, כמו אצלנו, אלא הוא מתחיל בבית. הוא תהליך סוציאליזציה ארוך בו הילד והמבוגר כאחד לומדים את גבולות המותר/אסור. לכן, כל-כך חמור שזו אינה הנורמה שלנו, ושמרגלית הוא חריג.

קהילות מסוגרות, מתבדלות או אליטיסטיות מתקשות בכך במיוחד. מהקיבוצים בזמנו (ע"ע האונס בשומרת) דרך רבנים שהם עברייני מין (ע"ע מוטי אלון, כדוגמה אחת מיני רבות); דרך אנסים/מטרידים בתקשורת, שאינם מוקעים החוצה למרות שכולם יודעים עליהם; וכלה במה שאני מכנה "קהילת הג'ובים", הכוללת עסקנים, פוליטיקאים ושוכני מונופולים וחברות ממשלתיות, כולל מועדון ההון-שלטון-עיתון בה השחיתות פושה בכל עבר.

לפיכך, קל וחומר אסור שגם כלל החברה תיכשל באותו המקום. הרי אז לא יהיה מפלט מן הפשע והשחיתות. בעצם, זה כבר קורה. אם איחרנו את הרכבת או שעוד נספיק לקפוץ עליה - התשובה לשאלה זו תלויה לא רק במערכת המשפט, אלא גם בבחירות האישיות שלנו, איש-איש בחייו: האם יבחר לעשות מעשה דן מרגלית ולהרחיק את הראוי-הרחקה - או ייתמם, יתעלם, יטמון ראשו בחול ויתקרנף.

כן, כן. האישי הוא פוליטי - והפוליטי הוא אישי.

■ הכותבת היא מנכ"ל BossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה,
יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.