קיאנטי, סיפור אהבה

יינות איטלקיים תמיד ידעו להיות יינות "רזים", חומציים ועדינים, אבל בשנים האחרונות גם בארזים נפלה שלהבת. וכאן נכנס לתמונה יקב רופינו

הגבעה העגולה מתקרבת אלינו. לא רואים כלום מעבר לסיבוב. אלברטו עושה מה שצריך, ומגביר עוד יותר את המהירות. מכיוון שאינו יודע מה ומי יכולים להגיח מהצד השני, הוא צופר בחוזקה, ולוחץ עוד קצת על הדוושה. שיזהרו הם. אלברטו הוא יינן. בדימוס. אבל בעצם הוא חולם, כפי הנראה, להיות נהג מרוצים. אחרת אין שום דרך להסביר את הנהיגה היצירתית שלו.

לא מעט שנים חלפו מאז הטיול של אבי פלדשטיין (מי שהיה אז, ועד לא מזמן, היינן של סגל) ושלי עם אלברטו בין הכרמים של יקבי רופינו בקיאנטי. ובכל זאת, שנינו זוכרים אותו היטב. איך אפשר לשכוח. את אלברטו שמונה ל"שר החוץ" של היקב רק מכיוון שהיה אחד היחידים בו שדיברו, פחות או יותר, אנגלית כלשהי. אנגלית שהלכה ונעלמה עם כל כוס יין נוספת.

איך אפשר לשכוח את האוכל הנהדר שאכלנו במסעדה הכפרית הנהדרת ההיא, שבה מדקלם בעל הבית קטעים שלמים מתוך הקומדיה האלוהית של דאנטה כטוב לבו בקיאנטי. איך אפשר לשכוח את האחוזות הקטנות והמקסימות, המרכיבות יחדיו את סך כל הכרמים של היקב הענק הזה, שלמרות היותו מעין יקבי כרמל (מזרחי) של טוסקנה, או לפחות אחד מהם (יש עוד ענקים באזור. בעצם, גם אצלנו) ממשיך להתנהג כיקב משפחתי.

בעצם אפשר. אם אתם רעי לב, או סתם טיילי יין יותר רציניים ממני. אני, בכל אופן, לא שכחתי. לא רק משום שרופינו הוא היקב היחיד שבו ביקרתי בטוסקנה, ואחד הבודדים שבהם התארחתי בעולם בכלל, ולא רק מכיוון שבאותם ימים הייתי גם "נציגם" בישראל. בעיקר מכיוון שאני מאוד אוהב קיאנטי. וכמה שיותר פשוט וזול, יותר טוב.

אף שכבר הסגרתי כאן לא פעם את טעמי הזול והמוזר, נדמה לי שאני צריך להסביר שוב. יין, לפחות מבחינתי, הוא משהו ששותים אותו, לא מדברים עליו. והסיבה שאני בכל זאת עושה זאת, הרי היא משום שכל אחד צריך להתפרנס ממשהו. אבל בכל זאת, אם אני נדרש למעט רצינות נדירה, יין טוב, לשיטתי, הוא יין שאפשר לשתות לפחות שתי כוסות ממנו. אפילו בצהריים. ולכן קשה לי כל-כך עם יינות בומבסטיים וכוחניים כמו אלה המיוצרים (לא תמיד, אבל בדרך כלל) במחוזות החדשים יותר של היין. העולם החדש, כפי שמכנים זאת. אין לי כוח ליין אוסטרלי, אמריקני, צ'יליאני ולצערי, גם לא ליינות ישראלים רבים.

אז נכון, לא כל היינות המיוצרים במקומות הללו ואחרים הם כאלה, ויש גם הפתעות מקסימות ונעימות. ומצד שני, (כבר) לא כל מה שמגיע מאירופה הוא מאופק ואלגנטי, שלא לדבר על חומצי ויומיומי, ויש כבר מפלצות כוחניות גם שם, בעיקר בהשפעת השוק האמריקני הדורש יינות כאלה ובעיקר נציגיו בתקשורת, עיינו ערך רוברט פרקר. ועדיין, בהכללה גסה, באירופה תמצאו יותר יינות "רזים", חומציים, עדינים, יומיומיים. יינות בשביל לשתות, לא בשביל לנתח ולהעניק להם ציון.

יינותיה של איטליה תמיד ידעו לעשות זאת. אבל בשנים האחרונות גם בארזי הרזון האיטלקי נופלות לא מעט שלהבות פירותיות ואלכוהוליות. וכאן נכנס לתמונה יקב רופינו. התעקשותו, שאיני יודע אם היא עקרונית או סתם מקרית, לשמור על סגנון כפרי וארצי משהו, ולייצר יינות שגם בדרגות הגבוהות שלהם יהיו תמיד נגישים, לפחות לטעם המסוים שלי, ויישאו בכנפיהם טעמים אדמתיים וטחובים משהו, תמיד חומציים יותר מאשר מתקתקים, עושים כבוד למסורת ולהיסטוריה יותר מאשר לציונים של פרקר, עשתה - ועדיין עושה לי - את זה. הוסיפו לכך את הסנטימנט שלי, שאני מתעקש שחשוב ושצריך לשמור גם עליו, לביקור הפרטי שלי ביקב הגדול, אבל המקסים הזה, ותקבלו סיפור אהבה.

טעימה

יינות רופינו

Tenuta La Solatia Pinot Grigio 2012. ענבי הפינו גריג'יו, או בשמם הצרפתי פינו גרי, הם מהפועלים האפורים, האלמוניים והמקסימים ביותר של עולם היין הלבן. במכורתם, אלזס, הם חוסים בצלם של ענבי הריזלינג והגוורצטרמינר המהוללים, אבל באיטליה עושים להם כבוד גדול, ובצדק. התוצאה היא יין "רזה" וחומצי, גם אם לא מספיק כזה לטעמי הפרטי. הרמזים הפירותיים המתוקים הם קצת מתוקים מדי לטעמי כאן, אבל היי, שטויות, זה עדיין כיף של יין לצהרי יום קיץ חם. רק טיפה יקר מדי. 80 שקלים

Chianti Ruffino 2012. בלנד מסורתי קלאסי של קיאנטי, 75% ענבי סאנג'יובזה - הכוכב הראשי באזור, עם עוד כמה זנים מקומיים כמו קולורינו, מאמולו ואחרים. אבל עזבו פרטים טכניים, היין הבסיסי של רופינו הוא תענוג פשוט ומקסים. יין קטן, חמוץ למדי, מחוספס ובעיקר כזה שאין הרבה מה להגיד עליו. רק לשתות. ואפילו לא ביוקר. 50 שקלים

Riserva Ducale 2008 Chianti classic Reserva. אף שביין הזה מעורבים כבר גם, לא עלינו, זנים צרפתיים כמו קברנה סוביניון ומרלו, ואפילו לא מעט (80% סאנג'יובזה והשאר קברנה ומרלו), שומר היין הזה לא רק על טעמו האיטלקי המסורתי, אלא גם על חספוס ועל ארציות מן הסוג שכבר לא פוגשים כל-כך ביינות מהדרגה הזו. דווקא העובדה שהבציר הספציפי הזה הזדקן קצת מהר מדי ובטרם עת, מאפשרת לכם ליהנות מיין קלאסי בשיאו. 125 שקלים

Riserva Ducale Oro 2008. גרסת ה"קופה עם גג נפתח", אם תרצו, של הריזרבה דוקלה, המכונה "אורו זהב", באה לידי ביטוי לא רק בתווית המוזהבת אלא גם בטעם, שהוא הרבה יותר מורכב ואלגנטי, אבל שוב - מצליח, לשמחתי הרבה, לעשות זאת בלי לוותר על הניחוח האופייני לקיאנטי קלאסי כפי שהוא צריך להיות בעיניי - ארצי ואדמתי. תענוג גדול. 200 שקלים