הסחבת בבתי המשפט: שיא ישראלי - פסק דין אחרי 22 שנה

למעלה מ-20 שנה לאחר הגשת התביעה בדרישה שרשות השידור תכיר בהם כעובדיה, ולאחר ש-6 תובעים כבר הלכו לעולמם, התקבל פסק דין לטובת העובדים ■ דוברות בתי המשפט בתגובה: "מדובר בהליכים ארוכים ומורכבים"

הימשכות ההליכים המשפטיים במדינת ישראל היא רעה חולה, שמערכת בתי המשפט הכריזה עליה מלחמת חורמה. כדי להילחם בתופעה הכניסה מערכת המשפט את מדד "משקלות התיקים", שנועד לחלק באופן חכם ושוויוני יותר את התיקים בין השופטים בבתי המשפט השונים. לאחרונה גם הורה נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, על נוהל שמטרתו לצמצם את תופעת דחיית הדיונים המשפטיים כדי להביא לקיצורם.

ואולם, מסתבר כי למרות המאמצים הנמשכים של מערכת המשפט, ישנם עדיין מקרים שבהם תיקים משפטיים מתגלגלים בין בתי המשפט לאורך שנים ארוכות.

לאחרונה נודע ל"גלובס" על מקרה שבו תביעה משפטית התגלגלה בין בתי המשפט השונים במשך לא פחות מ-22 שנה (!). מדובר בתביעה שהגישו 97 עובדי רשות השידור נגד הרשות להכרה בזכויותיהם כעובדים. לאחרונה, אחרי דור של דיונים משפטיים ולאחר ששישה מבין התובעים הלכו לעולמם, ניתן סוף-סוף פסק דין לטובת התובעים.

תחילת הסאגה ב-1992, השנה שבה יצחק רבין ז"ל נבחר לראשות הממשלה, יעל ארד הביאה מדליה ראשונה למדינת ישראל, ובאסון צאלים ב' נהרגו 5 לוחמי סיירת מטכ"ל. באותה שנה הגישו 97 עובדים, צלמים, מקליטים, תאורנים ועורכי סרטים, שהועסקו ברשות השידור באמצעות גוף חיצוני, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים להכרה בהם כעובדים של רשות השידור.

התובעים, משה אסולין ו-96 אחרים, טענו כי ביניהם לבין רשות השידור שררו יחסי עובד-מעביד, וכי לפיכך ההסכמים הקיבוציים החלים על עובדי הרשות והזכויות הנגזרות מהם, חלים גם עליהם. עוד הם טענו כי לאור קיומם של יחסי עובד-מעביד, הפסקת עבודה של מי מהם צריכה לזכותו בתשלום פיצויי פיטורים.

הערעור מתקבל, הסחבת נמשכת

ב-29 באפריל 1997 נדחתה התביעה לראשונה. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים פסק כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

התובעים לא השלימו עם ההחלטה ועירערו עליה לבית הדין הארצי לעבודה. עוד 4.5 שנים חלפו, וב-10 באוקטובר 2010 קיבל בית הדין הארצי את הערעור, וקבע כי התובעים הם עובדי הרשות.

"המערערים אינם עובדים קבועים על-פי כתב מינוי, אלא על-פי חוזה מיוחד על כל המשתמע מכך, אולם לכאורה, הם עובדי הרשות על-פי חוזה עבודה", פסק נשיא בית הדין הארצי בדימוס, השופט סטיב אדלר.

לאור החלטתו הורה אדלר על החזרת התיק לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים כדי שיקבע את מעמדו של כל תובע בנפרד, ולאחר מכן ידון בתביעות הכספיות של אלה מאותם עובדים, שלגביהם ייקבע כי הם עובדי רשות השידור.

3 שנים נוספות לקחו לבית הדין האזורי לקבוע כי אכן מתקיימים יחסי עובד-מעביד בין כל התובעים לבין רשות השידור מתחילת העבודה של כל תובע ותובע.

בשלב זה כבר עברו 11 שנים ממועד הגשת התביעה הנוכחית, אך כעת נדרשו התובעים להגיש פירוט של הזכויות הכספיות שהם זכאים להן לטענתם. רשות השידור התנגדה לכך וטענה כי על התובעים לא רק לכמת את תביעתם ולפרט את דרישותיהם הכספיות, אלא גם להגיש את תביעתם מחדש.

בשנת 2007, אחרי שהמחלוקת החדשה נדונה והוכרעה בבתי הדין, הוגש כתב תביעה מכומת לבית הדין האזורי. לאחר הגשת כתבי טענות מתוקנים, ובהתחשב בכך שמדובר בכ-100 תובעים, נקבע במאי 2008 כי התובעים יגישו 13 תצהירים, על-פי 13 המקצועות השונים שבהם הם הועסקו ברשות השידור.

גם על החלטה זו עירערה הרשות, וערעורה נדחה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה בינואר 2009.

4 שנים של עבודת מומחה

הצדדים הגישו תצהירים, והתיק נקבע להוכחות. לאחר שהחלה חקירת העדים, במאי 2009, הוסכם כי ימונה מומחה מוסכם ואובייקטיבי בתחום השכר, שיחווה את דעתו באשר לזכויותיהם הכספיות של התובעים. בהסכמת הצדדים מונה כמומחה דן ארז.

לכאורה, בשלב הזה הייתה הדרך סלולה לקראת פסק דין מהיר. לדברי התובעים, הובהר להם כי בהתאם לסיכום מוקדם בין הצדדים, תפקידו של המומחה הסתכם בחישוב כספי וכימות של רכיבי התביעה השונים, כך שאם תחליט השופטת לקבל את התביעה, היא תיקח את המספרים מתוך עבודתו של המומחה.

ואולם, גם הפעם תקוות התובעים כי יבוא סוף לתביעתם נגוזה, בין היתר כיוון שלמומחה לקח שנים לסיים את עבודתו.

רק בנובמבר 2013 - כמעט 22 שנה לאחר הגשת התביעה - נתן בית הדין האזורי לעבודה פסק דין סופי. בפסק הדין קבעה השופטת דיתה פרוז'ינין כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ואולם, התובעים טענו כי מהקביעות בפסק דין אי-אפשר היה לקבוע מהו הסכום הכספי שיקבל בפועל כל אחד מהם. הפתרון היצירתי שהתקבל היה לשכור בשנית את אותו מומחה, דן ארז, כדי שיבנה טבלה פשוטה, שבה יפורט הפיצוי הכספי לכל תובע.

לפני כשבועיים, ב-14 ביולי 2014, הודיע בית הדין לעבודה לתובעים כי המומחה הגיש את מסמכי כימות פסק הדין, וכי הסכום הכולל שהם יקבלו - בסך מיליוני שקלים - יועבר בקרוב לכל תובע בשני תשלומים שווים.

כאמור, שישה מבין 97 התובעים כבר לא ייהנו מפרי תביעתם, כיוון שהם הלכו לעולמם במהלך השנים שבהן התביעה נוהלה.

מדוברות בתי המשפט נמסר בתגובה כי "מדובר בכ-100 תובעים ובהליכים ארוכים ומורכבים, שנמשכו במשך תקופה ארוכה מאד".

התובעים יוצגו בידי עורכי הדין יאיר עשהאל, חיה שפיגל ויובל אגמון. רשות השידור יוצגה באמצעות עורכי הדין יאיר דוד והילי לויט-מאיר.

פסק הדין: ההסכמים הקיבוציים הוחלו על 97 עובדים חיצוניים

בנובמבר 2013, כמעט 22 שנה לאחר הגשת התביעה, נתן בית הדין האזורי לעבודה פסק דין סופי בתביעת עובדי רשות השידור, בקבלו אותה באופן חלקי. בית הדין האזורי הכיר בתובעים, צלמים, מקליטים, תאורנים ועורכי סרטים שהועסקו ברשות השידור באמצעות גוף חיצוני, כעובדי רשות השידור.

בית הדין האזורי קבע כי נוכח הלכת בית הדין הארצי יש לתת לתובעים את זכויותיהם כאילו הוגדרו מלכתחילה כעובדים, וזאת בניכוי הסכום העודף שקיבל מתוקף הגדרתם כעצמאים.

עוד קבע בית הדין כי יש לדחות את טענת התובעים, לפיה השכר הקובע לצורך חישוב זכויותיהם הינו השכר שהשתכרו במסגרת עבודתם לאורך השנים, מאחר שסך שכרם כלל אף זכויות סוציאליות.

בית הדין אימץ את חוות-דעתו של המומחה המוסכם, לפיה לצורך חישוב הסכומים שיקבלו יש להבחין בין העובדים שפוטרו לבין אלה שהמשיכו את עבודתם ברשות השידור. ביחס לעובדים המפוטרים נקבע כי יש להסתמך על מסלול הקידום של רשות השידור בתוספת דרגה אחת שתינתן לכל אחד מהם.

עוד קבע בית הדין כי הגם שהתובעים לא היו במעמד של עובדים קבועים, יש להחיל עליהם את ההסכמים הקיבוציים שחלו על עובדי רשות השידור, למעט הזכאות לפנסיה תקציבית.

נקבע כי התובעים זכאים לדמי הבראה, פדיון ימי חופשה, דמי ביגוד, הפרשות לקרן הפנסיה ופיצויי פיטורים. מנגד נדחו רכיבי התביעה שעסקו בתוספות שכר שונות, כגון גמול שעות נוספות, כוננות, החזר הוצאות רכב והטבות אחרות בכסף ובשווה כסף.