עמוס עוז ברוח צ'כובית

את ההבדל בין יצירה ספרותית לעיבוד התיאטרלי שלה מגדיר עמוס עוז בשפתו הציורית והמדויקת: "זה כמו לנגן קונצ'רטו לכינור בפסנתר. אפשר לעשות את זה בהצלחה גדולה בתנאי אחד: אף פעם אל תנסה להכריח את הפסנתר להוציא קולות של כינור".

שתי הצגות שרצות בימים אלה, עיבודים לשניים מספריו המאוחרים של עוז, עוסקות בשורה התחתונה באותו נושא גג: התפוררות. "בין חברים" של תיאטרון באר שבע, שסוקרה בהרחבה במדור זה לפני כמה שבועות, עוסקת בהתפוררות החברה הקיבוצית. "תמונות מחיי הכפר" של תיאטרון החאן עוסקת בהתפוררות רחבה אף יותר, כזאת שמתחילה מבפנים, בתוך הבית, המשפחה, ונגמרת בלכידות החברתית ובמכנה המשותף הערכי שמתפוגג לטובת זה החדש - כסף. בשני המקרים בחרו אמנם המעבדים להשעין את העיבודים שלהם על תמונה מאחדת די דומה במהות שלה - ב"בין חברים" זהו ריקוד ההורה המשותף של חברי הקיבוץ, שפותח את ההצגה וגם נועל אותה, ב"תמונות מחיי הכפר" זוהי תמונה של שירה בציבור. אבל בשני המקרים גם ניכר כי המעבדים הפנימו היטב את כלל האצבע שתבע עוז, ומרתק לצפות עד כמה הפרשנויות שונות זו מזו מבחינת הגישה התיאטרלית ליצירות.

בעוד "בין חברים" בחרה בכיוון מאוד ריאליסטי ללכת בו, ב"תמונות מחיי הכפר" שעיבד וביים יורם פאלק, הבחירה היא להתרחק אל המרחב הסימבולי.

עוז כתב סיפורים קצרים שנולדו מתוך חלום ושאף אחד מהם אינו נגמר בנקודה, ופאלק גומל לו בהגשה ברוח צ'כובית ממש, עם הרבה סימני שאלה ודמיון. קחו את היישוב המומצא תל אילן וזרקו אותו לרוסיה הצארית וככל הנראה שתקבלו תוצאה לא מאוד רחוקה זו מזו. אנשים הם אנשים בסופו של דבר. עוז, לדבריו, כתב סיפורים קצרים על משפחות לא מאושרות, וברוח טולסטוי "כל משפחה אומללה בדרכה שלה". וזה בהחלט ניכר.

סימני שאלה

לוקח קצת זמן להיכנס לחוויית הצפייה של "תמונות מחיי הכפר". זוהי אינה הצגה שממהרת ללכוד את הקשב של הצופה באמצעים המוכרים של מתח וקונפליקט מועצם. למען האמת, זו הצגה שאינה ממהרת לשום מקום, ואף שאינה ארוכה, כ-80 דקות, הזמן אינו אץ לה והדרך ליהנות ממנה היא להתרגל לשעון שהיא מכתיבה. תמונה אחר תמונה היא מגישה את חיי הכפר המתפורר מפנים, זה שיסודותיו רקובים. בין זה המתווך בן הכפר שמוכר את הבתים הישנים להיהרס לטובת חלום הווילה של הנובורישים שמגיעים, בין זה נהג האוטובוס האידיאולוג שחי בגפו אבל ערג לחברה, בין זהו ראש היישוב שדלתו פתוחה לכול אבל לא לאשתו שלו שעוזבת, ובין זוהי כמובן גם הפוליטיקה שנכנסת לפעולה בתמונה משותפת ומנתצת סטיגמות של הפועל הערבי עם היהודי הקשיש, וקולות החפירה שרק שניהם שומעים מתחת לבית (תמונה שמקבלת קונוטציות אחרות ומופרעות בימים טרופים אלה). מי יירש את הארץ הזו, ובשם אילו ערכים.

תשובות אין, בעיקר סימני שאלה ונגיעות יפות של תיאטרון. תפאורה עדינה ופונקציונלית (אלכסנדר ליסיאנסקי), שהופכת את הבמה לנושמת ומשתנה ממש כמו המקום שהיא מבקשת לדמות. הפעלה רגישה של יואב היימן את בובת כלב, שמעבר לכך שמייצרת עוד נוכחות מעניינת על הבמה, גם מחדדת בבדידותה את הבדידות של כל אחת מן הדמויות האחרות. היימן, שמגיש כמה דמויות בכישרון רב מצטיין בדמותו של הפועל הערבי עאדל. דמות שעלולה הייתה מאוד בקלות להפוך לגרוטסקה סטריאוטיפית, אבל מצליחה באמצעות משחק רגיש לדלג מעל זה ולהפוך לאנושית ואמינה. צוות שחקני החאן עושה עבודה ראויה ונציין לפני סיום את ניר רון שמשחק נהדר, את יונתן מילר שמרגש ואת תמר אלקן שמכניסה המון פלפל ושובבות. הצגה עדינה וחכמה.

"תמונות מחיי הכפר" מאת עמוס עוז, עיבוד ובימוי: יורם פאלק, תיאטרון החאן

* ציון: 8