חוזה חכירה מול רשות מקרקעי ישראל קיבל תוקף אף שלא נחתם

מה דינו של מי שמחזיק בקרקע המנוהלת על-ידי רשות מקרקעי ישראל כבר עשרות שנים, ומעבד אותה, אך לא חתם על חוזה חכירה מעולם?

פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו
פטיש דין משפט גזר דין עתירה דין וחשבון / צלם: פוטוס טו גו

מה דינו של מי שמחזיק בקרקע המנוהלת על-ידי רשות מקרקעי ישראל כבר עשרות שנים, ומעבד אותה, אך לא חתם על חוזה חכירה מעולם? על-פי פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה, למרות שלא נחתם החוזה בין הצדדים הוא תקף, ועל רמ"י להסתמך על טיוטת ההסכם המקורית.

השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי קבעה כי יש להכיר בתוקפו של חוזה חכירה שנערך בין רמ"י לתובע, חרף העובדה שבסופו של דבר לא נחתם החוזה על-ידי התובע, לאור גמירות הדעת שהייתה בין הצדדים בעת מסירת הקרקע.

במסגרת פסק הדין ביקרה השופטת את רמ"י על ניסיונה להתנער מהחוזה עשרות שנים לאחר אותה גמירות דעת, ולאור העובדה שהתובע מעבד את הקרקע במשך עשרות שנים, ורמ"י מעולם לא דרשה ממנו להשיב את הקרקע.

"מחדלו של המינהל במהלך כל השנים להביא לחתימה על החוזה אינו יכול להיזקף לחובתו של התובע", כך נכתב בפסק הדין.

סיפור המקרה - על-פי התביעה שהוגשה על-ידי שני בני זוג שעיבדו את הקרקע האמורה ויוצגו באמצעות עורכי הדין גד שטילמן ואריאל רוט ממשרד עו"ד גד שטילמן - מתחיל בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אז העניק מינהל מקרקעי ישראל את הסכמתו להחכיר שטח של מאות דונמים לתושבי פרדס-חנה.

לצורך כך הקימו המועמדים לקבלת השטח אגודה שיתופית חקלאית בשם "נחלות". בהמשך נשאו חברי האגודה בעלויות פינוי הקרקע עם הסוכנות היהודית והמינהל. בהמשך החליטו במינהל מקרקעי ישראל להחתים את חברי האגודה על חוזי חכירה אישיים.

התובעים, השייכים לאותה הקבוצה ועיבדו ומעבדים מאז שטח של כ-15 דונם, זומנו בשנות ה-70 למשרדי המינהל על מנת לחתום על חוזה חכירה. אולם, לטענת התובעים, כשהגיעו לשם לא נמצא ההסכם.

עוד על-פי התובעים, בעקבות טרגדיה אישית ומשפחתית שקרתה בסמוך לאחר מכן, נשכח הדבר מלבו של התובע, והוא לא היה ער לעובדה שאין בידו חוזה חתום, בעוד כל חברי האגודה האחרים חתמו על חוזה.

בשנים האחרונות, בעקבות סדר שעשה בנו של התובע בחלקות המוחזקות על-ידי התובע, לא נמצא החוזה, ובעקבות כך פנה התובע לרמ"י לחתום עמה על הסכם. רמ"י סירבה לבקשה וטענה כי היום אינה יכולה להחכיר את השטח לתובע. בעקבות הסירוב של רמ"י הוגשה התביעה.

כאמור, בית המשפט קיבל את טענות התובע בעניין וקבע כי התנאים הנדרשים לצורך השתכללותו של חוזה, שהינם גמירות דעת ומסוימות, התקיימו, כפי שעולה מטיוטת החוזה שהייתה מוכנה לחתימה וזהה לחוזים שנחתמו עם חקלאיים אחרים, וכן מהחלטות רמ"י שהתקבלו בעניין שמעידות על גמירות דעת, כאשר החוזה בא רק לעגן הסכמות שהיו קיימות כבר קודם לכן.

יש לציין כי השופטת גם מצאה לנכון למתוח ביקורת על התובעים: "אין כמובן להתעלם מהתנהגותו של התובע, אשר אף היא אינה נקיית-כפיים. אין מחלוקת כי התובע לא שילם כל השנים דמי חכירה למינהל... טענתו כי לא עשה כן משום שהמינהל לא שלח אליהם דרישת תשלום אינה עומדת בחובת תום-הלב, אם כי אין בכך כדי ללמד שחוזה החכירה לא השתכלל, נוכח כל האמור לעיל. לכל היותר, יש לראות באי-תשלום דמי החכירה הפרה שזיכתה את המינהל בביטול החוזה, צעד שלא ננקט על-ידו".

במקביל, השופטת דחתה גם את בקשת התובעים לא לחייב אותם בתשלום דמי החכירה על כל השנים שעברו בגלל התיישנות. "אני סבורה כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום-הלב החלה על התובעים", נכתב בפסק הדין. "התובעים מבקשים ליהנות משני העולמות... הכרה בזכויות החכירה של התובע על-פי החוזה שהשתכלל עוד בשנות ה-70, במסגרת פסק דין זה, מוליכה בהכרח למסקנה כי על התובע לשאת בתשלום מלוא דמי החכירה החלים על המגרשים, וממילא אין להישמע לטענת ההתיישנות בנסיבות אלה".