"האזרחים בעזה ובאיראן צריכים לעמוד על זכויותיהם מול המשטר"

הבמאי האיראני עלי סמאדי אהעדי, שסרטו "הגל הירוק" על מתנגדי אחמדינג'אד יוקרן בפסטיבל אנימקס, נמנע מלהיכנס למולדתו מחשש לחייו ■ בראיון ל"גלובס" הוא מספר על החיים באיראן ש"הפכו לסיוט" ומקביל אותם לנעשה בעזה

רוח חדשה של דמוקרטיה נשבה ערב מערכת הבחירות של 2009 באיראן. תנועת "הגל הירוק" ובראשה המועמד לנשיאות מוסאווי, סחפו את הרחוב האיראני, שאחרי שנות דיכוי ארוכות חזר הניצוץ לעיניו. מוסאווי היווה את התקווה לשינוי, לאיראן דמוקרטית. אלא שהשליט הרודן אחמדינג'אד חיבל בבחירות, הוציא חמושים לרחובות, ומנע ברגע האחרון את האפשרות של העם האיראני לחיי חירות.

הסרט "הגל הירוק", שחלקו עשוי באנימציה וחלקו מורכב מקטעי ראיונות וארכיון, משחזר את רגעי התקווה ואת האכזבה המרה שחוו מתנגדי השלטון של אחמדינג'אד, וכן את המוות האכזרי של תומכי מוסאווי (שנכלא ביום הבחירות). "הגל הירוק" יוקרן בפסטיבל "אנימיקס" שייפתח ביום רביעי בסינמטק תל-אביב.

בראיון ל"גלובס" שנערך השבוע, מספר במאי הסרט, עלי סמאדי אהעדי, בן 42, כי מאז ניסיון ההפיכה של 2009, הוא נמנע מלהיכנס לאיראן, מחשש לחייו. אהעדי, נשוי ואב לילד, שהעביר את חייו לגרמניה, מספר שהגעגועים למשפחתו קשים מאי פעם. אהעדי: "אם הייתי נכנס לאיראן, היו עוצרים אותי באופן מיידי".

גם המרואיינים בסרט עזבו כולם את איראן. הבלוגרים, ששמותיהם שונו ואת פניהם החליפה אנימציה, נאלצו בחלקם לעזוב את איראן מחשש לחייהם והבלוגים שלהם נסגרו.

אהעדי: "החיים באיראן הפכו לסיוט. הכלכלה נהרסה. היחסים של איראן עם מדינות העולם התערערו. אלו שנשארו, הפכו למתוסכלים. חלק לא מבוטל מהצעירים המשכילים נטשו - מה שנקרא 'בריחת מוחות'. יש המוני פליטים איראנים בטורקיה, בארצות-הברית ובאירופה. מי שנשאר באיראן, מנסה איכשהו לחיות את חייו".

- עם תקווה, או בלעדיה?

"רוב האזרחים הם מה שנקרא 'פוסט-אידיאולוגים'. כל מה שמעניין אותם זה זכויות אדם. האידיאולוגים נשארו מאחור, עם תומכי המשטר. יותר ויותר אנשים כיום באיראן דורשים את הזכויות המגיעות להם. השלטים שנשאו בהפגנות אחרי שזייפו את הבחירות, היו כאלה שכתוב עליהם 'איפה הקול שלי?'.

"אפילו ערבים מוסלמים במצרים ובתוניס כבר לא מבקשים שום דבר שהוא אידיאולוגי, להבדיל מלפני 30 שנה. אפילו באירופה, יש בקרב המוסלמים יותר תנועות חברתיות העוסקות בקידום תעסוקה, מאשר תנועות פוליטיות. העובדה שהרוב שואף לחיות בחברה שוויונית, נותנת להם תקווה. כבר הוכח שאדם יכול לשבור את האידיאולוגיה הישנה, אבל זכויות אדם דומות בכל מקום שבו הן קיימות".

- ולך יש תקווה שמשהו ישתנה?

"כן. יש בי תקווה. האזרחים באיראן לא מפסיקים להילחם על הפיכתה של איראן למדינה מודרנית. כל עוד ישנה אפשרות לחיות במציאות נורמלית, לחיות חיים של חופש, האתגר להפוך את איראן למקום כזה - לא ייעלם. גם אם ייקח 20 שנה או יותר, בסוף תגיע נקודת זמן שבה אזרחי איראן ישיגו את החירות המיוחלת. קח לדוגמה את מזרח-גרמניה - מי היה מאמין שהחומה תתפרק. מי חשב שמזרח אירופה תתפרק מהקומוניזם. כולם אז חשבו שהעולם יישאר ככה דור אחרי דור, כי ברית המועצות ומזרח גרמניה היו מאוד חזקות. ופתאום, תוך כמה חודשים, המציאות התהפכה. אז למה שזה לא יקרה גם באיראן?"

- אולי בגלל שבאירופה היה קשר פחות הדוק בין הפוליטיקה לדת. והדת המוסלמית - לא רק באיראן, הולכת ומתחזקת.

"נכון, וזה קשה מאוד להתמודדות. בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה, המבנה הדתי המוסלמי הפך במדינות ערב למעין מפלגה סגורה. האיסלאם הפך לצורה היחידה שיכלה להתקיים, ולראייה מדינות כמו קטאר, תימן, עמאן, שהיו מדינות אזרחיות ולא דתיות, ולמעשה נהרסו מבחינה חברתית ושלטונית.

"בכלל, אם תסתכל על הציבור הרחב באיראן, אתה תגלה משהו מאוד מעניין: באופן מפתיע, דווקא הנשים באיראן נלחמות נגד הדת באופן קיצוני".

- במה זה מתבטא?

"ארגוני הנשים מאוד חזקים, בניסיון ההפיכה ב-2009 השלטון לא הצליח לפרק את הארגונים האלה. כלומר, השלטונות שברו הרבה מאותם ארגונים, אבל לא הצליחו לשבור את כולם. והנשים נלחמות על שינוי חוקי הדת. זה בא לידי ביטוי בעיקר בהפצת מידע, בלימוד ובהסברה. צעירים שאין להם עבודה, שלא יכולים לכלכל את משפחותיהם, צריכים את הפרספקטיבה הזו כדי להבין שהם חייבים לייצר שינוי. והם לומדים שאחת הבעיות הגדולות היא צמיחת הדת - אותה דת שיש למנהיגיה כל כך הרבה דם על הידיים. ועוד 20 שנה השינוי יתרחש, והאנשים האלה שבשלטון יצטרכו ללכת".

- האינטרנט, אני מניח, הוא האויב הכי גדול של המשטר.

"הרשת יכולה לשנות הרבה בחיי האזרחים. יותר מ-40 מיליון אזרחים באיראן מחוברים לאינטרנט, והם חשופים לרעיונות מגוונים ולפרספקטיבות אחרות. לכן הממשלה באיראן מפחדת מזה, בעיקר מפייסבוק וטוויטר, כי זה מאפשר התחברויות והתארגנויות".

- ולמרות זאת, העולם המוסלמי הוא אויב העולם המודרני. כיום, אולי יותר מאי פעם.

"אם להתבטא בכנות, לדעתי רוב מדינות העולם המערבי, כולל ישראל, לא רוצות שאיראן תהיה דמוקרטית. ישראל פחדה משינוי במצרים, כי היא רצתה את מובארק. והשלטון הנוכחי בישראל צריך אויב בשביל להתקיים. כי אם השלטון לא יחדיר פחד בחברה הישראלית, הוא יאבד את הכוח. מפלגות ותנועות ימין בישראל צריכות אויב כמו החמאס כדי לתחזק את ההתקיימות שלהן. וגם לממשלה באיראן זה כמובן טוב להישאר במצב הזה. אם יהיה שלום בין איראן לבין העולם, תהיה חלופת דעות, אזרחים ישאלו שאלות - כמו למשל, למה הכלכלה במצב כל כך איום? זה בדיוק מה שהמשטר מנסה למנוע".

- האם אתה רואה דמיון בין המשטר באיראן לבין משטר החמאס בעזה?

"המשותף הוא שאם אנחנו, האזרחים של עזה ושל איראן, לא נעמוד על הזכויות שלנו מול המשטר, לא נוכל לחיות כבני אדם. אני אגיד יותר מזה - אם לא נעמוד גם על הזכות של האחר לחיות בשוויון, אנחנו נישאר פגיעים. אנחנו צריכים לשמור אחד על החופש של השני, אחרת לא נצליח להתקיים מבחינה כלכלית ופוליטית.

"לצערי, העולם שותק ביחס למה שקורה היום בעזה בין התושבים לבין משטר החמאס. כל הפוליטיקאים באירופה מדברים על מה שקורה בעזה אבל רק בהקשר של היחסים מול ישראל, לא על מה שקורה שם בפנים, בין השלטון לבין התושבים. בנושא הזה, כולם שותקים".

המלצות לסרטים ולאירועים נוספים בפסטיבל אנימקס

"ענפים שבורים" (ישראל, 2014)

האנימטורית הישראלית איילת שרוט הפכה ראיון מצולם עם סבתה ניצולת השואה, לסרט המשלב צילום ואנימציה. יומניה של סבתה מהימים בהם כתבה על האירועים בעודם מתרחשים, שזורים באיוריה ובאנימציה מסוגננת של נכדתה, כשברקע קולה של מיכל רכטר, הסבתא. האנימציה לא אחידה במכוון, ושרוט, שזהו לה סרט ביכורים, משתמשת בסגנונות מגוונים. התמה של הסרט היא מרכז החוויה בתהליך הזיכרון - והסרט בוחן כיצד אירועים קשים משתמרים לצד חוויות חיוביות שהתרחשו במקביל.

תערוכת מחווה לאריק איינשטיין

קריקטוריסטים ישראלים בולטים, בהם מישל קישקה, שלמה כהן, שי צ'רקה, אורי פינק, עמוס בידרמן, יזהר כהן, נוסקו, אדר דריאן, ליאב צברי וירמי פינקוס, מגישים קריקטורות בפרשנויות שונות לאיש ולמיתוס אריק איינשטיין, שנפטר השנה. בין השאר יוצגו בתערוכה קריקטורות שצייר בעבר הקריקטוריסט זאב.

אנימציה דרום קוריאנית

לדרום קוריאה מסורת אנימציה מפוארת, אך רק לאחרונה מתגבשת סוגה חדשה: אנימציה בראי מצב היחסים בין דרום קוריאה לשכנתה הצפונית. סונג ז'ו קים, מנהל פסטיבל "אנימפקט" סיאול, מתארח בפסטיבל "אנימיקס" ומציג מבחר סרטים שחלקם עוסקים ביחסי השכנות הללו, שהנם מהנושאים הרגישים והנפיצים בחברה הדרום קוריאנית של ימינו. במקביל, ז'ו קים מציג סרטי אנימציה דרום קוריאנים חדשים. בין הסרטים שיוקרנו ברצועה: "בית מרחץ", "אקשן והיאבקות גיבורים" ו"שועלה אדמונית".