הביטוח אותו ביטוח

1. בקישור הזה תמצאו מאמר תגובה לדברים שכתבנו בשבוע שעבר על מצבם העגום של עובדי הקבלן - מצב שעליו אחראית ואותו יוצרת לא אחרת מאשר ממשלת ישראל, שמפרה באופן מתמיד את חוקי העבודה ולוחצת את תנאי השכר של החלשים עוד יותר למטה. למדינת ישראל ולמשרד האוצר שלה יש, לכן, אינטרס ברור להסתיר ולהחביא נתונים ולהדחיק כל דיון ציבורי בתופעה הכואבת שהיא יצרה. היא מעולם לא ממש אספה נתונים על היקף התופעה, היא לא טרחה לעשות עבודה כלכלית רצינית על העסקה ישירה בהשוואה להעסקה עקיפה והיא כנראה לעולם לא תיזום הקמת ועדה חיצונית, שאינה "מטעם", שסוף סוף תניח את כל המספרים על השולחן.

מי שכתב את מאמר התגובה המתפרסם כאן הוא בועז סופר, לשעבר סמנכ"ל רשות המסים. סופר מצייר תמונה שכל העוסקים בענף כוח האדם מכירים אבל לאיש אין אינטרס לדבר עליה. כך, מכרזי "מיקור חוץ" לגיטימיים לשירות לקוחות, למשל, הופכים למכשיר אגרסיבי לעושק עובדים; מכרז ל"מיקור חוץ" הופך לתחרות אגרסיבית מאוד על המחיר, וברוב המקרים ההצעה הזוכה היא כמובן ההצעה הזולה באופן משמעותי, שבאה על חשבון העובדים ותנאי עבודתם.

לו רצתה המדינה, היא יכלה לדאוג שהמכרזים יכללו תנאי סף להעסקת עובדי ם ושכרם, אבל היא לא רוצה לעשות זאת, בשם המנטרה הקדושה של ה"התייעלות". המדינה חוסכת במקומות הלא נכונים, וכך הציבור מפסיד פעמיים: השירות גרוע בגלל המחיר הנמוך ועובדי הקבלן מועסקים בתנאים עלובים. מי שמתקשר לאיזשהו רשות ציבורית שהוציאה למיקור חוץ את שירות הלקוחות שלה מרגיש זאת, אבל לא רק שם. כמובן, התופעה התפשטה לתאגידים פרטיים והפכה למגפה.

2. לו המדינה ומשרד האוצר היו משקיעים בוועדה שתטפל במצב עובדי הקבלן בלבד 5% מהאנרגיות שהשקיעו בוועדת הריכוזיות, תמונת המצב החברתית הייתה משתפרת ללא הכר. לפני פחות משנתיים הכריז יובל שטייניץ, שר האוצר אז, שמסקנות ועדת הריכוזיות יהיו "נקודת ציון היסטורית" שבכוחן לגרום שינוי אמיתי ויסודי במערכת הכלכלה הישראלית. ספק אם שטייניץ האמין בהכרזתו ה"היסטורית" אז, וגם אם כן, המציאות טפחה על פניו. לא נקודת ציון, לא היסטוריה, לא שינוי אמיתי, לא שינוי יסודי. פסטיבל הריכוזיות לא ישנה במילימטר את מצבו של הצרכן, לא יתרום במאום להורדת יוקר המחיה ולא יתרום ולו אגורה בודדת להכנסותיו הפנויות של הצרכן. בהמשך המאמר נסביר זאת בפרוטרוט, בליווי עובדות יצוקות מבטון - לא תחושות וסיסמאות על ריכוזיות, קרטלים, מונופולים, תחרותיות וכדומה.

תזכורת: בפסטיבל הריכוזיות השתתפו התקשורת הכלכלית, ח"כים לרגע שרודפים באובססיה אחר חשיפה ורייטינג, תנועות, עמותות ומכונים קיקיוניים וזניחים שמאחוריהם עמדו למעשה עיתונאים, ולמרבה הצער גם נציגי האקדמיה שעלו על הגל שהעלים באחת את כל הבעיות החשובות יותר של המשק הישראלי, כמו דיור, חינוך, בריאות, תחבורה, שלטון מקומי, המדיניות התעשייתית והגדלת העוגה, כלכלה שחורה, עובדי קבלן, פנסיות תקציביות ועוד. זה היה מעין מהלך הונאה מתוחכם מאוד שנטע בציבור את הרושם שהנה, רק נפתור את בעיית הריכוזיות ומצבם של האזרחים ישתפר פלאים.

פסטיבל הריכוזיות הגיע לשפל המדרגה כשמשתתפיו קראו לכל מי שהעז להעלות ספק או לפקפק בו "מכחיש הריכוזיות", כאילו היה מכחיש שואה. ההשוואה הנתעבת הזאת, המחרידה והמצמררת, מעידה בעיקר על יוצריה ועל דרך פעולתם האלימה כדי לסתום פיות ולהשתיק כל דיון ציבורי שלא מתאים להלך מחשבתם. היה עצוב לראות ולשמוע במהלך המלחמה בעזה את אותם אנשים זועקים נגד השיח האלים בחברה הישראלית. זו התגלמות הצביעות: האנשים שיוצאים נגד השיח האלים הם בדרך כלל אנשים אלימים בעצמם, שלא מסוגלים לשמוע אחרים, זולת עצמם.

השורה התחתונה של ועדת הריכוזיות הייתה כזאת: כמה הוראות רגולטוריות ל"השטחת" פירמידות ומכירה כפויה של שלוש חברות בגלל הערבוב שבין תאגידים ריאליים לפיננסיים: יצחק תשובה, בעל השליטה בדלק, ייאלץ למכור את חברת הביטוח הפניקס; אי.די.בי תיאלץ להיפרד מכלל ביטוח וצדיק בינו ייאלץ להיפרד מפז או מהבינלאומי (נראה שהוא ייפרד משניהם). הדרישה להפריד בין תאגידים ריאליים לפיננסיים היא מתבקשת והכרחית, כי הערבוב הזה רק מביא צרות, אבל בשביל זה לא היה צריך ועדה ופסטיבל שלם.

לרגולציה הייתה אפשרות לחסום את המצב הזה לא פעם ולא פעמיים אבל היא נרדמה בשמירה. לפני 16 שנה כתבנו מאמר תחת הכותרת "מי לא רשאי להתמודד על דיסקונט", עם אזהרה מפורשת על הערבוב הזה. בין המתעניינים אז בבנק היה, בין היתר, אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס". הנמנום הרגולטורי נמשך בניסיון של נוחי דנקנר לנסות להשתלב בגרעין השליטה בבנק הפועלים או בבנק לאומי, בעוד איש לא מונע זאת ממנו. הכתובת הייתה, אם כן, על הקיר, אבל כולם בחרו להחריש.

נתקדם הלאה: התפיסה המושרשת באוצר היא שאם "נפזר" את הכוח הכלכלי במערכת הפיננסית בין גורמים רבים יותר הדבר יוביל לתחרות, ותחרות אמורה כמובן להוזיל את מחירי השירותים לצרכן. התפיסה הזאת נשמעת לכאורה הגיונית, אבל היא כשלה לחלוטין, לפחות בתחום הפיננסי ובמיוחד במבחן הצרכני שלה. בוועדת בכר "ניידו" את הכוח מהבנקים לחברות הביטוח (הייתה אשלייה שייכנסו גופים זרים. אז הייתה) וגם הוסיפו חטא על פשע, כפי שתכף נראה, בחיזוק נוסף לחברות הביטוח בשוק הפנסיה והבריאות. מחירי השירותים לא ירדו. נהפוך הוא, הם עלו.

ועדת הריכוזיות "מניידת" את הכוח משני תאגידים פיננסיים בולטים כמו הפניקס וכלל ביטוח, משני טייקונים ישראלים (אחד כבר לשעבר) לשני בעלי שליטה אחרים, כנראה זרים, כנראה קרנות זרות שהמטרה שלהן היא לעשות סיבוב וללכת. העסקה הנרקמת למכירת הפניקס חשפה את הבלוף הגדול: תשובה מתכוון למכור את השליטה בחברה למשפחת קושנר האמריקאית וגם לממן לה משהו כמו 50%-60% מהעסקה, שהיקפה עומד על כ-1.7 מיליארד שקל.

כלומר, תשובה הוא גם המוכר וגם הבנק המלווה של העסקה. מינוף ואשראי אינם דברים רעים בהכרח, זה תלוי במה שהם ממנפים ומה המידתיות שלהם. במקרה של קושנר, זה די ברור: המוטיבציה של הרוכש (וכמובן של המוכר והמלווה באופן עקיף) לשנות משהו במבנה הדי קרטלי בענף הפנסיה וביטוחי הבריאות שואף לאפס. נהפוך הוא, הוא יעשה הכול כדי להגן על המבנה הזה כדי לשרת את החוב הענק. כלומר, דבר לא ישתנה מבחינת הצרכן במקרה הטוב. במקרה הגרוע, מצבו יורע.

חכמי ועדת הריכוזיות זיהו את הכשל הזה, ויש באמתחתם הצעה מצחיקה: לא צריך גרעין שליטה בגופים פיננסיים; שהמניות יתפזרו בקרב הציבור (כלומר, הגופים המוסדיים). המשמעות בפועל היא יצירת שלטון מנהלים, שגרוע באותה מידה כמו שלטון של בעל שליטה ממונף יתר על המידה. לשניהם יש אותו אינטרס: לשמור על מבנה קרטלי שלא משרת את הצרכנים, אלא משרת את הבונוסים, הדיבידנדים וכדומה (זה הרי לא מפתיע איש שמנהלי חברות הביטוח הפכו לשיאני השכר במשק). אגב, את שלטון המנהלים רואים היטב בשני הבנקים הגדולים בישראל.

איך פותרים או מנסים לפתור זאת? לפני שננסה לשרטט פתרון כלשהו, הנה המספרים שמוכיחים מעל לכל ספק כי ועדת הריכוזיות מנציחה את שוד הפנסיה הגדול ואת שוד ביטוחי הבריאות הגדול. המספרים נאספו מהדוח השנתי של אגף שוק ההון והביטוח באוצר על שוק הביטוח, הפנסיה והבריאות שפורסם השבוע. ממעטים לנבור בו, למרות חשיבותו העצומה. הנה הממצאים:

533 מיליארד שקל - זה הסכום של עמישראל שיושב בקרנות הפנסיה, מתוכם כ-160 מיליארד שקל בקרנות הפנסיה החדשות - מנוע הצמיחה הבולט ביותר, כיוון שהאוצר "הרג" למעשה את החיסכון באמצעות קופות גמל וביטוחי מנהלים. השליטה בשוק הצומח הזה והמאוד מתגמל הזה מתחלקת בין חמש חברות ביטוח: מנורה (קרן מבטחים), מגדל (קרן מקפת), כלל ביטוח (מיטבית עתודות), הראל (הראל גילעד) והפניקס, ששולטות ביותר מ-90% מהשוק.

20 מיליארד שקל - זה זרם ההפקדות של חמש קרנות הפנסיה החדשות ששולטות בשוק, רק בשנת 2013. מדובר בזרם אדיר של כספים, שזורם מהציבור בכל שנה, זרם שרק יילך ויגדל עם השנים בעקבות חוק פנסיית חובה, שמחייב, בצדק רב, חיסכון פנסיוני לכל העובדים.

1,273,669 - זה מספר המצטרפים לקרנות הפנסיה החדשות כתוצאה מצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק מתחילת 2008. זה מספר עצום של מצטרפים, אבל שימו לב למספר המצטרפים מתוכו לחמש הקרנות החדשות ששולטות בשוק: כ-1.2 מיליון מצטרפים, כ-94% מהסך הכול. כלומר, שליטה מוחלטת של חמש הגדולות.

94.5% - זה שיעור המצטרפים בשנת 2013 לקרנות הפנסיה החדשות ששכרם החודשי הוא עד 8,000 שקל. כ-87% מהמצטרפים החדשים מרוויחים עד 6,000 שקל. הנתון הזה מעיד על רמת השכר העלובה במשק, אבל גם על התופעה הנלווית אליו: העובדים החלשים, אלו שמרוויחים שכר נמוך, הם בדרך כלל גם העובדים הלא מאוגדים, שאפשר לגבות מהם את דמי הניהול המקסימליים: 0.5% מהנכסים ו-6% מההפקדות. התאגידים הגדולים זוכים בממוצע להנחות גדולות בדמי הניהול: משהו כמו 0.2% מהנכסים ו-2% מההפקדות. מדובר בפערים בלתי נסבלים ובהנצחת מצב שבו החלשים מסבסדים את החזקים.

265 מיליארד שקל - זה הסכום שיושב בביטוחי חיים, מתוך כ-195 מיליארד שקל במה שנקרא פוליסות משתתפות ברווחים. גם פה השליטה היא של בודדים: מגדל, כלל, הפניקס והראל - כ-85% מהשוק. הפוליסות הישנות הללו, "המשתתפות ברווחים", הן הבוננזה הכי גדולה של חברות הביטוח שבהן נגבים דמי ניהול במודל אחר - 0.6% מהצבירה ו-15% מהרווחים. הבעיה הכי גדולה: אין אפשרות להתנייד עם הפוליסות הללו ולנסות לשלם כמה שפחות. כל בעלי הפוליסות למעשה שבויים של חברות הביטוח (למען ההגינות: לפוליסות הללו יש גם יתרון בולט בדמות מקדמי המרה נמוכים מאוד שמשפיעים לחיוב על הקצבה שמקבל הפנסיונר).

347 מיליארד שקל - זה הסכום שיושב בקופות הגמל, כולל קרנות השתלמות. זה שוק די מפוזר, שיש בו שחקנים רבים, כולל בתי השקעות, אבל השוק הזה מת בגלל הרגולציה. אין בו צמיחה, וגם הניסיון לגבות בו דמי ניהול מנופחים בעקבות ועדת בכר הכושלת נבלם כתוצאה מהקמפיין של "גלובס", שאילץ את האוצר להתערב במחירים ולהוריד את תקרת דמי הניהול מ-2% ל-1.05% ובכך פגע ברווחיות בתחום.

שוק ביטוחי הבריאות בתחום הזה הרחבנו ארוכות בעבר, אבל הדוח שוב מדגיש את המבנה הקרטלי של הענף: הראל (41.6%), כלל (21.2%) והפניקס (18.3%) שולטת בכ-81% מהשוק ואם מצרפים את מגדל (9.9%) מקבלים ארבע חברות ביטוח ששולטות על 90% מהשוק. השלטון הקרטלי מתבטא היטב ברווחיות של ביטוחי הבריאות הפרטיים. תזכורת: ה-loss ratio הוא מושג בענף הביטוח שפירושו שיעור הנזקים - היחס שבין תביעות ששולמו בפועל לבין דמי הביטוח ששולמו. זה היחס בין מה שאתם מצליחים להוציא מחברות הביטוח תמורת חוות הדעת ממומחים שאתם לוקחים, ניתוחים וכדומה לבין התשלומים שאתם מעבירים לחברות הביטוח. ככל שהיחס הזה גבוה יותר, ניצלתם את הביטוח כמה שיותר והשארתם בידי חברות הביטוח רווח כמה שיותר נמוך.

ולהיפך: ככל שהיחס הזה נמוך יותר, לא ניצלתם מספיק את הביטוח והשארתם בידי חברות הביטוח רווח גבוה. האוצר מנסה לטעון שצריך לבחון את היחס הזה לאורך תקופה, והוא בדרך כלל עולה עם השנים, ולכן נמנע השנה מלחשב אותו (למרות שניתן לחלצו בקלות מהנתונים שסיפק. ראו טבלה). הטיעון של האוצר גם לא מחזיק מים: הטבלה מוכיחה שבשנים האחרונות השיעור הזה עומד על כ-38%-39%, מה שמותיר בידי חברות הביטוח רווחים גולמיים אדי רים. בשנת 2013 הן הגיעו לראשונה ליותר ממיליארד שקל.

3. המסקנה מכל שפע המספרים שסיפקנו פה היא ששוק הפנסיה, שוק ביטוחי החיים ושוק ביטוחי הבריאות הוא שוק ללא תחרות, ובהתאם רמת המחירים בו היא גבוהה ורמת הניידות בו היא נמוכה. העובדה שהפניקס וכלל ביטוח, שתיים מחמש החברות במועדון הקרטליסטי, יחליפו בעלות בעקבות מסקנות ועדת הריכוזיות לא תשנה דבר. להיפך, היא רק תנציח את המצב ואף תחמיר אותו.

איך משנים את זה? מנסים להכניס תחרות ומנסים להקל על הניידות של עובדים בין קרנות הפנסיה (חלק גדול מהעובדים שבוי בפועל בקרנות פנסיה בגלל הסדרים עם סוכנויות הביטוח הגדולות, ששייכות ל... חברות הביטוח). תמונת המצב הנוכחית: שום דבר לא זז. בתי ההשקעות שניסו להיכנס לשוק הפנסיה מתקשים להתרומם, הייעוץ הפנסיוני בבנקים תקוע והזרימה השנתית של הכספים הפנסיוניים רק מנפחת את השלטון הבלתי מעורער ממילא בשוק.

אם השוק לא עובד ואם הניסיונות לייצר מגרש תחרותי למען הצרכנים נכשל, הגיעה העת להתערבות במחירים. זו לא מילה גסה, וגם באוצר התחילו להבין זאת. ההתערבות עבדה היטב בשוק קופות הגמל והיא עשויה לעבוד היטב גם בשוק הפנסיה וגם בשוק ביטוחי הבריאות. בשוק הפנסיה אפשר להנמיך את התקרות למען העובדים הלא מאוגדים או לגרום לניידות בשוק ביטוחי מנהלים. בשוק ביטוחי הבריאות, למרות הרושם שנוצר כאילו זה חוזה בין חברה לצרכן שאינו ניתן לשינוי, יש לדורית סלינגר, המפקחת על הביטוח באוצר, הזכות הרגולטורית המלאה להתערב במחירים של ביטוחי הפרט. הזכות הזאת מעוגנת בסעיפים הקטנים של הפוליסות.

בקיצור: הגיע הזמן להוריד מחירים, לא באמצעות סיסמאות ודיבורים קליטים על אוטופיה תחרותית, אלא באמצעות מעשים. זה נכון גם לדמי הניהול בפנסיה, זה נכון לביטוחי הבריאות וזה גם נכון למרווחים הפיננסיים בענף הבנקאות.

 קרטל חברות הביטוח

 קרטל חברות הביטוח/ איור: טל אביב

eli@globes.co.il