"מכניקה עדינה": תערוכה חדשה במרכז לאמנות דיגיטלית

התערוכה "מכניקה עדינה" בחולון משלבת סקרנות טכנולוגית באמנות מרגשת

פני המלאך של הילד הישן בסרט הווידיאו אינן מגלות דבר. לחיצה על כפתור - מעירה לחיים "מכונת נגינה" המורכבת מכלי הקשה מוזרים, מחרידה את הצופה המבקש לשמור על שנתו של הילד הרך. רגע אחר כך אפשר להירגע, הצליל משתלב בחלל ונראה שאולי הוא מעביר את פסקול החלום של הילד או את סערת הרוח שחולפת בתוכו. "צילמתי את בני הקטן בשנתו לאורך שנים", מספר האמן אורי קצנשטיין, שבשנים האחרונות עוסק לא מעט בבניית כלי נגינה מורכבים כחלק מאמנותו.

היצירה שהוא מציג בתערוכה "מכניקה עדינה", שתיפתח מחר במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, משלבת בין שני אלמנטים רחוקים לכאורה - הווידיאו בשחור-לבן ללא קול, וה"מכונה" העשויה עץ ומתכת. אפילו הצבתה בחדר אינה מרמזת על הקשר בין השניים. אך המפגש בין הצליל לתמונה בלתי נמנע, ומעורר מיידית את רגשות הצופים, מושך ומרתיע, מעורר סקרנות ילדותית כמעט.

זהו בלי ספק המכנה המשותף לעבודות בתערוכה שאצרו אייל דנון, מנהל המרכז לאמנות דיגיטלית, ואודי אדלמן. "ככל שהטכנולוגיה המופשטת ונוכחותה הפיזית במכונה ובמכשיר נעשות מורכבות ומשוכללות יותר, כך היא מובנת לנו פחות", הם כותבים..."את עקרונות הפעולה של המכשירים הישנים יכולנו להבין". ואילו היום, כשהטכנולוגיה הפכה לחלק כה משמעותי מפעילות היומיום שלנו, שהיא משמשת לראות, לשמוע ולחוש, אנחנו יודעים עליה פחות ופחות.

את הסקרנות וההשתאות המתעוררת לנוכח עולמם המוזר של החפצים המתוכנתים, רותמים האמנים לחוויה המועברת ביצירותיהם. רובוטיקה "פרימיטיבית", יחסית מופיעה בעבודה של מאיר טאטי וסורן דהלגארד, שלבשו על גופם מעין אפוד המשפריץ צבע בלחץ גבוה, ויצאו עימו לפעולות גרילה ניסיוניות - בעיקר זה מול זה. השניים תיעדו את עבודתם המשותפת, שהתרחשה בעת שהות אמן (רזידנסי), של טאטי בקופנהגן. בתערוכה הם מציגים את סרט התיעוד לצד כמה מהיצירות והמכשיר עצמו, שנראה כשריד מסט מדע בדיוני. התוצאה נעה בין יצירה רורשכית-מכנית לבין בדיחות סלפסטיק מצחיקות - של התזת צבע על בגדיו הנקיים של חבר או ישירות לפנים.

לצד עבודתם הצבעונית ו"קלת הדעת" של טאטי ודהלגארד, עולה רצינות תהומית, עד כדי גיחוך, מדמותו של ה"פדסטל" - עבודתם המפתיעה של "תזזית", צמד היוצרים אורי לוינסון ואילי לוי. שחור, זהו עצם שחור, מלבני וגבוה, הנראה כמו מתקן תצוגה בתערוכה, עד שהוא מתחיל לנוע, בתגובה לנוכחותם של אנשים בחדר. בתנועה רכה ושקטה הוא מחליק וניגש לעמוד לצידה של אישה בשמלה רכה. הוא כמעט מביך כשהוא מגיע עד אליה ואז נעצר כמו נער מבויש שחצה את הגבול.

זהו רובוט פשוט, שעצם היכולת לנוע מעניקה לו תכונות כמו-אנושיות, ויוצרת עימו יחסים בלתי אמצעיים. קשה להישאר אדישים.

עבודה פשוטה למראה של יעל פרנק, ובה זוג ידי "מיקי מאוס" מנופפות לשלום לצלילי נעימת הנושא של "בעבור חופן דולרים", טומנת בחובה מחשבה יתרה על המנגנונים הנסתרים, שבהם תעשיית ההנאה והבילוי שלנו מוציאה מאיתנו כסף. כיצד חברות כמו דיסני הפכו מיצרני דמויות וסרטונים חמודים ומצחיקים לתאגידים דורסניים, תאבי בצע, המתעשרים על חשבון הציבור שנוהר לחיקם כמוכה ירח.

הנעימה המוכרת מושכת ומפגישה אותנו עם הנפנוף הריק מתוכן - מעלה מחשבה על הקשר בין הגשמת חלומות נוסח דיסני לחלומו התם של הילד מהחדר ממול, בעבודתו של קצנשטיין.

המרכז לאמנות דיגיטלית, רחוב האמוראים 4 חולון, ג', ד' 16:00-20:00, ה' 10:00-14:00, ו', ש' 10:00-15:00. הכניסה חופשית