לאיזה בית משפט יש סמכות לדון בסכסוך על היקף עיזבון?

סכסוכים בין בני זוג מתפרשים על פני תחומים רבים. לאור זאת שסמכויותיהם של בתי המשפט בישראל נקבעות בהתאם לקריטריונים שונים, ובהם שוויה של התביעה ועוד, היה נוצר בעבר מצב של פיצול סמכויות בין בתי המשפט השונים. אותם בני זוג היו מוצאים את עצמם מתדיינים בכמה ערכאות במקביל, כאשר כל ערכאה דנה בפן שונה של הסכסוך.

על מנת למנוע פיצול שכזה, וכדי שבסכסוכים בתוך המשפחה ידונו שופטים המתמחים במיוחד בכך, הוקם בשנת 1995 בית המשפט לענייני משפחה. מאז הקמתו מרוכזות בו ההתדיינויות בין בני המשפחה, שהסמכות לדון בהן אינה נתונה לבתי הדין הרבניים.

ובכל זאת, עד היכן מתפרשת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה? האם כל סכסוך בין בני אותה המשפחה יידון רק בפניו? ומה בנוגע לסכסוכים שמהותם ראויה להידון בפניו, אך שאינם דווקא בין בני משפחה?

בשנת 2000 חתמו שרה לוין ז"ל ושני ילדיה - אחות ואח - על הסכם, שבמסגרתו העבירה האם לשני ילדיה, ללא תמורה, את הזכויות ב-3 דירות, מחצית לכל אחד מהם. מכוח אותו ההסכם, חרף רישום הזכויות בדירות על שמם בספרי המקרקעין, לא היו שני הילדים זכאים לתפוס חזקה בדירות או לעשות בהן שימוש כלשהו. באותו ההסכם נקבע כי במקרה שאחד משני הילדים ילך לעולמו לפני האם, זכויותיו בדירות יחזרו לאם.

סמכות ייחודית

כ-10 שנים מאוחר יותר הלך הבן לעולמו והשאיר אחריו 4 ילדים, 4 יורשים. מכוח ההסכם האמור ולאור פטירתו של הבן לפני אמו, הוחזרו זכויותיו בדירות לבעלותה של האם. זו הלכה לעולמה 3חודשים אחרי בנה. מכוח צוואתה ירשו אותה בתה וארבעת נכדיה, ילדיו של בנה המנוח, לזו מחצית ולאלה המחצית הנותרת (שמינית לכל אחד).

ארבעת ילדי הבן המנוח התקוממו על כך שבעוד מחצית הזכויות בדירות, שהועברו מסבתם לאביהם, הוחזרה לבעלות הסבתא לאחר פטירת אביהם, והיא נכללת בין נכסי עיזבונה - הרי המחצית הנותרת, שהועברה בזמנו לבעלות דודתם (אחותו של אביהם), נשארה בבעלותה ואינה נכללת בין נכסי העיזבון.

כך נוצר מצב, שלפיו בנוסף למחצית, לה היא זכתה עוד בחייה של אימה, תזכה הדודה בעוד רבע מן הזכויות בדירות, היינו, במחצית מחלקו של אחיה המנוח, שהוחזרה לבעלות אימם. כך ייוותרו ילדי הבן המנוח עם רבע מן הזכויות בדירות בלבד.

לפיכך, הגישו ארבעת יורשי הבן המנוח לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה שעיקרה הצהרה כי ביום פטירתה, הייתה הסבתא הבעלים של מלוא הזכויות בדירות, כי לפיכך הן חלק מעיזבונה, וכי כתוצאה מכך ארבעת ילדי הבן המנוח זכאים להירשם כבעלים של מחצית מהן.

פרקליטתם, עו"ד רויטל כרם, טענה כי הבעלות בדירות הועברה אל שני ילדי האם המנוחה בנאמנות בלבד, וכי לפיכך היא מעולם לא חדלה להיות הבעלים. טענה נוספת עליה התבססה התובענה הייתה זו שלפיה מכוח חוק הירושה, הוראות ההסכם בטלות (הדודה מיוצגת בידי עו"ד יצחק אינדיג).

במילים אחרות: התובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי עסקה בשאלת היקפו של עיזבון הסבתא המנוחה - האם הוא כולל את מלוא הזכויות בדירות, שמא רק את מחציתן, זו שהוחזרה מן האב המנוח אל הסבתא?

שופט בית המשפט המחוזי, יהושע גייפמן, אשר במשך שנים רבות לפני מינויו לכהונת שופט מחוזי ישב לדין בבית המשפט לענייני משפחה, קבע כי הסמכות לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

באמצעות עו"ד רויטל כרם הגישו ארבעת יורשיו של הבן המנוח לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער על החלטתו של גייפמן.

מחמת חוסר בהירות בפסיקה בקשר לפרשנות סעיף החוק הרלבנטי, המעניק לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לדון בתובענות, שעילתן סכסוך בקשר לירושה, העניק שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג (בהסכמת הנשיא אשר גרוניס והשופט חנן מלצר) ליורשיו של הבן המנוח רשות לערער על החלטתו של גייפמן. אלא שהוא דחה את ערעורם לגופו.

תחילה, הוא קבע כי די בכך שארבעת היורשים העלו טענה, שלפיה ההסכם שנחתם בין הסבתא לבין שני ילדיה בטל מכוח הוראה בחוק הירושה, על מנת שייקבע כי הסמכות לדון בכך מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

אלא שסולברג ראה להתמקד בשאלה האחרת: האם כאשר החוק מקנה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו, באה בגדר זה גם תובענה הנוגעת להיקפו של עיזבון?

בדרכו להכריע (ואולי לא ממש להכריע) בשאלה זו, סקר סולברג את הטעמים להקמתו של בית המשפט לענייני משפחה. הוא הזכיר את הצורך לרכז, בערכאה מקצועית אחת, את הדיון המשפטי במחלוקת שבין בני משפחה, במלואה. הוא הזכיר אף את הצורך בכך, ששופט בעל מומחיות בתחום, המבין את הרגישויות המיוחדות של המשפחה הניצבת בפניו, יספק פתרון יסודי ומקיף לסכסוך כולו, על כל הסתעפויותיו.

על-פי סולברג, דברים אלה טובים ויפים גם לעניין "תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו", כלשון החוק. אלא שבנוגע לתובענות שכאלה ירכוש בית המשפט לענייני משפחה סמכות ללא קשר לזהות הצדדים.

סולברג סקר את הגישות השונות, שהחזיקו שופטים שונים, בנוגע לסוגייה זו. לדידו, הגיעה העת להכריע בין הגישות השונות.

"לטעמי, בגדר תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה באה גם תובענה בנושא היקפו של העיזבון הנובע מהירושה, ובלבד שהסכסוך ה'ירושתי' תרם תרומה ממשית ליצירתה של עילת התביעה", קבע סולברג. "ככל שעילת הסכסוך ומקורו בעניינים הקשורים בקשר הדוק יותר לענייני הירושה - כך גובר הצידוק לרכז בבית המשפט לענייני משפחה את הדיון בתובענה זו יחד עם היבטים אחרים הקשורים לסכסוך בקשר לאותה ירושה. ככל שהיווצרותה של עילת התביעה נוגעת לאספקטים אזרחיים, שאינם קשורים לירושה, ואינם במומחיותו של בית המשפט לענייני משפחה - כך פוחת הצידוק להכיר בסמכותו לדון בתובענה זו", המשיך.

סכסוך אזרחי או "ירושתי"

אלא שמודע לכך שסיווג שכזה אינו פשוט כלל ועיקר, הוסיף סולברג וקבע כי "לצורך סיווג הסמכות יש לבחון מהו היסוד הדומיננטי בסכסוך - זה האזרחי או זה ה'ירושתי'". בקשר לכך מייחס סולברג חשיבות גם לפן הסובייקטיבי, הבוחן את האופן שבו הצדדים עצמם משקיפים על המחלוקת שביניהם.

"אינני רואה הצדקה להגביל את סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענות בהן הצדדים הם יורשים בלבד", המשיך סולברג בהילוכו. "הגבלה זו אינה עולה בקנה אחד עם התכלית... למנוע מצב שבו סכסוך ירושה ידון הן בבית המשפט לענייני משפחה, הן בבית משפט אזרחי, ובוודאי שאינה מתיישבת עם לשונו המפורשת של הסעיף, במינוח 'יהיו הצדדים אשר יהיו'".

הוא הוסיף וקבע כי גם תביעות של צדדים שלישיים זרים נגד מנהל העיזבון, הקשורות לעצם מילוי תפקידו, יבואו בגדר תובענות, שעילתן סכסוך בקשר לירושה. "עם זאת, ראוי לציין כי זהותם של הצדדים, ובפרט היותם יורשים, צפויה להשפיע במידה ממשית על הערכת מידת תרומתו של אותו סכסוך 'ירושתי' להיווצרותה של עילת התביעה", הבהיר.

השיקולים האמורים, בנוסף לצורך במומחיות ובמקצועיות של בית המשפט לענייני משפחה לדון בסכסוכים משפחתיים, הביאו את סולברג לקבוע כי הסמכות לדון בתובענת ארבעת היורשים מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

אף שהוא לא התעלם מכך שהמחלוקת נסבה סביב משמעותו של הסכם, שנעשה שנים רבות לפני שמי מן הצדדים לו הלך לבית עולמו, הרי "לסכסוך ה'ירושתי' בנוגע לאותו חוזה ולהיקף העיזבון הנגזר ממנו, אשר התגלע בין הצדדים לאחר מות המנוחה, יש תרומה משמעותית ליצירתה של עילת התביעה", קבע והוסיף: "דומה כי הצדדים עצמם משקיפים על המחלוקת ביניהם, כסכסוך הקשור לירושה".

סולברג דחה את הערעור, אך נוכח אי-הבהירות ששררה בסוגייה הנדונה, לא חייב אף אחד מן הצדדים בהוצאות ההליך .(רע"א 5267/14).