לערד, יישוב קסום בספר המדבר, היה פוטנציאל נפלא להיות מה שהוא - יישוב ספר שלו ורוגע, הצופה אל נופי מדבר יהודה. אבל ערד קמה בוקר אחד והחליטה שהיא עיר, עיר עם אזורי תעשייה, כבישים מהירים, מוזיאונים, מרכזי קניות, מגדלי מגורים, וילות ושיכונים. ובכן זו הבעיה הגדולה שלה - המשקולת שהניחו עליה שהכריזו עליה "עיר".
בעבר הרחוק, ערים נבנו ליד מקומות אסטרטגיים: נוחים להגנה ולהתקפה נגדית, בקרבת נהר, שהיה אמצעי תחבורה; מכרה, שהיה מקור כלכלי לפרנסת העיר; או אתר קדוש, שגם לו משמעויות כלכליות.
על מנת שעיר תשגשג לא מספיק קצת מסחר, קצת תעסוקה, קצת מגורים וקצת שטחים פתוחים. מה שנדרש לקיום עיר הוא בעיקר גיוון: ריבוי הזדמנויות, אוכלוסיות וקהלי עניין שונים, מקריות לצד תכנון, פתיחות וחופש לצד רשמיות.
גם גבעתיים צריכה את רמת גן ותל אביב
כל זה, לא יכול להתקיים ביישוב בסדר גודל של ערד, לא כל שכן כשהוא מנותק פיזית ותפיסתית ממוקד עירוני משמעותי אחר הסמוך לו, ונחשב לחלק נפרד ממנו. ערד לא יכולה להיות עיר לבדה, בדיוק כמו גבעתיים שקיומה מתאפשר בזכות כך שהיא מקבלת את מה שחסר לה מהשכנות רמת גן ות"א.
ערד צריכה לייצר לעצמה קואליציה עם שותף. פרנסיה צריכים להשלים עם כך שהצלחתה תתאפשר רק כשתהיה חלק ממשהו גדול יותר. ערד עצמה צריכה לגדול, אך לא תספיק כאן עוד שכונה, כי אפילו הכפלה של מספר תושביה לא תספק את צרכי הגיוון של עיר.
עוד מפעל לא יעזור
לכן, ערד יכולה להצליח אם תתחבר מוניציפלית עם באר שבע. אמנם 50 קילומטר זה מרחק לא מבוטל, אבל בהיעדר גודש התנועה של מרכז הארץ, הזמן להגעה ליעד יהיה קצר במחצית מזמן הנסיעה מפתח תקווה לתל אביב בשעות העומס, ובאר שבע היא השחקנית העירונית האמיתית היחידה במרחב. לבאר שבע יש מה שאין לערד - אוכלוסייה, מגוון הזדמנויות, צמתי תעבורה מגוונים, מגוון מוסדות ציבור, אוניברסיטה, בית חולים, קרית מדע, תעסוקה, חינוך ומסחר - הרבה מעבר לגודלה. לערד לעומתה יש מה שאין לבאר שבע - נוף ייחודי, שקט, סדר ופוטנציאל אמתי לשלווה.
להפוך את ערד לעיר תעסוקה, זה מהלך מופרך - גם אם מחר אסם תפתח עוד מפעל, עדיין יישאר קשר גורדי בל יינתק בין המפעל האחד לעיר האחת - תלות שאין בה יתרונות לא לבעליו ולא לעובדים האזוקים אליו. באר שבע כעיר תיירות הוא גם לא הרעיון הכי טוב, אם כי ראש העיר עמל קשה על יצירת אטרקציות אשר מושכות בעיקר את תושבי העיר. באר שבע היא ציר תעבורה, יש בה אקדמיה ובית חולים המשמשים מוקדים שלעצמם, ולכן יש להתייחס אליה כמרכז מטרופולוני, כפי שהציעה תמ"א 35.
ערד צריכה להפקיד בידי באר שבע את מוקדי התעסוקה הגדולים, באר שבע צריכה להפקיד בערד את הנופש, הפנאי והתרבות שיכולה להתאים למקום כה מעורר השראה.
תל אביב, נהנית מהים, ירושלים נהנית מהיסטוריה ולחיפה יש ההר. כך, לבאר שבע היה המדבר, אלא שהצמיחה המהירה שלה טשטשה את הקשר אליו וכיום היא מוקפת בעיקר בכבישים - בעוד שאת הקשר לנוף המדברי, יש בערד. לכן באר שבע כעיר גדולה צריכה לתת מוקדי חינוך, תרבות ומסחר הרלבנטיים לכרך, וערד מצידה צריכה לתת ביטוי לשירותים הנובעים מאופייה הפריפריאלי, וכך להפוך לאחד ממרחבי הבחירה של מגורים לתושבי המטרופולין.
תחבורה לבאר שבע במקום לתל אביב
לשם כך ידרשו פתרונות תחבורה רציפים ותכופים יותר מערד לבאר שבע (לא לתל אביב). כמו כן ההשקעה בתיירות בערד, צריכה להיות השקעה של המרחב כולו ולא רק שלה. תמהיל התעסוקה בבאר שבע צריך לקחת בחשבון את תושבי ערד - כולל הכשרות והסבה למקצועות של המאה ה-21. עם זאת אסור להפוך את ערד לעיר שינה ונופש, אלא לנצל את הייחוד לחדשנות וליוזמות שהשונות, השלווה והמרחק, תורמים להן.
המוזיאון שלא קם
קשה להיות פריפריה, אבל הרבה יותר קשה להיות הפריפריה של הפריפריה. ב-2003 יזם אדריכל גרמני הקמת מוזיאון אמנות בינלאומית בלב המדבר. לטכס יריית אבן הפינה הגיע שמעון פרס, אז יו"ר האופוזיציה. אך המוזיאון לא נבנה בסוף, וכיום רק יציקת בטון מרובעת באחת הגבעות היפות של ערד נשארה כתזכורת ליוזמה.
חיבור ערד לבאר שבע פשוט וכלכלי בהרבה והוא גם הזדמנות להחיות את חלומה של ערד ואת החלום הציוני של הדרום כולו.
*** אדריכל רפי רייש הוא מנהל אגף בכיר לבנייה במשרד הפנים לשעבר, וכיום ומנכ"ל חברת SUITS המפתחת אסטרטגיות וטכנולוגיות לעירוניות חכמה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
