בריאות פרטית נגד ציבורית

"הרופא אמר לי שאני יכולה לעבור את הניתוח רק בעוד ארבעה חודשים, או שאנצל את הביטוח בתוספת השתתפות עצמית והוא ינתח אותי אישית כבר למחרת בבוקר באסותא" - זהו אחד הסיפורים המרגיזים ששרת הבריאות יעל גרמן שמעה שוב ושוב מפי אזרחים וגורמים שונים מאז שנכנסה לתפקידה.

כך קרה שחוק ההסדרים לשנת 2015 שעומד כעת להצבעה, כולל מהלך דרמטי אך שנוי במחלוקת: ריסון היקף הפעילות של בתי החולים הפרטיים באמצעות הטלת מס מיוחד על כל הכנסה שתעבור תקרה מסוימת שתגובש סופית רק בהמשך.

במילים אחרות: צמצום הרפואה הפרטית ופגיעה בהכנסות הרופאים הבכירים והכירורגים בפרט. במקביל, תקציב המדינה אמור לכלול תוספת של כמה מאות מיליוני שקלים לצורך קיצור התורים בבתי החולים הציבוריים.

המהלך של גרמן מבטא היגיון רב מחד, ועיוות מסוים מנגד. מדוע? בעולם מתוקן, לא רק שרופא בבית חולים ציבורי לא היה מעז להפנות מטופל שלו לבית חולים פרטי (ולהציע את עצמו כמובן כמנתח), אלא שהוא פשוט לא יכול היה לעשות זאת כמו שעובד בפרקליטות המדינה לא יכול לייצג לקוחות באופן פרטי וכמו שמורה בבית ספר לא יכול להציע לתלמיד לוותר על השיעורים בכיתה ולעבור אותם באופן אישי אצלו בבית.

בעולם מתוקן יש בית ספר ציבורי ויש בית ספר פרטי ולכל אחד מהם יש תשתיות נפרדות ומשאבים נפרדים, לרבות בתחום כוח האדם. המעוניין לשלוח את ילדיו לבית ספר פרטי רשאי בהחלט לעשות זאת ולשלם ממיטב כספו - לרוב סכום יקר לכל הדעות. זו הפריבילגיה של מדינה דמוקרטית וליברלית.

אלא, שמערכת הבריאות בישראל היא הכול חוץ מעולם מתוקן. זו מערכת שהפרטי מעורבב בציבורי ולהפך. בראש ובראשונה אשמה בכך המדינה שהעדיפה להעניק לרופאים חופש עיסוק מוחלט בשוק הפרטי כדי להימנע מתוספות שכר גבוהות יותר בסקטור הציבורי. כך קורה שקופת חולים ציבורית מחזיקה בית חולים פרטי. כך קורה שביטוח משלים, שהוא מוצר חצי ציבורי, הפך למנוע העיקרי של הניתוחים הפרטיים, וכך קרה שרובם המכריע של הרופאים בבתי החולים הפרטיים הם עובדי המערכת הציבורית.

המוסד הפרטי כמעט שלא מעסיק רופאים, אלא משמש אכסניה לטובי הרופאים של המערכת הציבורית - אותה מערכת שהעניקה להם הכשרה מצוינת ומסובסדת (כן, על חשבונכם). חלק מהרופאים מגיעים לאכסניה הזו אחר הצהריים, חלקם מקדימים את הפקקים ויש מי שמגיע גם בשעות הבוקר כי הצליחו להפחית את היקף משרתם הציבורית - תופעה פסולה בפני עצמה שנובעת מחולשה ומרשלנות של מנהלי בתי החולים, נציבות שירות המדינה ומשרדי האוצר והבריאות גם יחד.

וכך הגענו לחוק ההסדרים. ועדת גרמן והעומדת בראשה בחרו לכאורה במסלול הקל, או לחילופין במסלול היחיד שנתפס כריאלי: במקום לרסן את חופש העיסוק של הרופאים ולהתנהל כמו כל מעסיק נורמלי שלא מאפשר לעובדיו לבלות חצי מהיום אצל המתחרים שלו, הוועדה המליצה לרסן את בתי החולים הפרטיים. במקום לנהל באופן מוקפד יותר את המשאבים שכפופים לה, הממשלה מבקשת לנהל את הגופים שאינם כפופים לה. במקום לתמחר אחרת את תעריפי הניתוחים בבתי החולים הציבוריים כך שישתלם להם לקצר את התורים, בדיוק כפי שנעשה עם צנתורים ופעולות נוספות, עסוקים במחירים של המערכת הפרטית. במקום לדרוש מההסתדרות הרפואית לפתוח את הסכמי העבודה ולצמצם את יכולת הפרקטיקה הפרטית של עובדי המערכת הציבורית (בתמורה להגדלת שכר היסוד של הרופאים), פוגעים במעסיקים הפרטיים של הרופאים, ובכך פוגעים בעקיפין גם ברופאים - רק במין מסלול עוקף למו"מ קיבוצי.

אבל גם את זה צריך לסייג: העובדה שמערכת הבריאות הפרטית בישראל אינה פרטית באופן מובהק ונשענת למעשה על התשתיות הציבוריות, מעניקה לגיטימציה להטיל עליה מגבלות והיטלים שונים מצד הרגולטור. הדבר דומה, אם תרצו, להחלטת המדינה להגדיל את התמלוגים שמשלמת כימיקלים לישראל בגין אוצרות הטבע שניתנו לה. החברה פרטית, המשאבים ציבוריים לחלוטין. וכשיש ערבוב בין פרטי לציבורי, זה צריך לעבוד בשני הכיוונים - אי אפשר שרק צד אחד ירוויח מהמודל המעוות הזה.

"בתי החולים הפרטיים לוקחים לנו את הרופאים ומשלמים להם מחיר טוב, בלי מגבלה על מספר הפעולות ובלי מגבלה על מחזור הפעילות כפי שקיימת במערכת הציבורית, אז ברור שהרופאים המצוינים שלנו עוזבים בשעה מסוימת ועוברים לבתי החולים הפרטיים", הסבירה היום גרמן בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת.

"המשמעות של זה היא תורים ארוכים, ואז קונים ביטוחים שמנוצלים במערכת הפרטית שהולכת ומתרחבת, וכל זה מעגל שוטה שגורם להידרדרות ביחס ההוצאה הפרטית מול הציבורית ומעמיד בסכנה את המערכת הציבורית", היא הוסיפה. לדברי גרמן, "כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה צריך לרסן בצורה מבוקרת גם את המערכת הפרטית. לא לפגוע או לחסל אותה חס וחלילה כי אנו מדינה חופשית - אבל בהחלט לבקר אותה ולהבין שהגידול ברפואה הזו בא על חשבון הרפואה הציבורית. ואם אנו חוששים לגורלה של הרפואה הציבורית אז מן הראוי לבקר ולרסן את הרפואה הפרטית בצורה מידתית, וזה חוק ההסדרים בקליפת אגוז, עליו אנו נאבקים היום".

המאבק עליו מדברת גרמן הוא בניסיון של חברים בקואליציה, הרבה בזכות התנגדות משומנת היטב מצד "אסותא" ובעלי אינטרס אחרים, לפצל את סעיפי הבריאות מחוק ההסדרים ולדון בהם בוועדת העבודה והבריאות של הכנסת בראשות חיים כץ (ליכוד). כץ נחשב אמנם לפרלמנטר "חברתי" שלא ימהר להפוך לסנגור הגדול של אסותא, אבל הוא גם אוהב שכפות המאזניים בידיים שלו ואין לו כוונה לוותר על התענוג הזה.