בין דוחא לאמירייטס

זה היה משחק מוזר: בבעיטה הראשונה במשחק של מנצ'סטר יונייטד לעבר השער, בדקה ה-85, כבש וויין רוני את השער השני לזכותה ולמעשה הכריע את המשחק החשוב הזה, הרבה יותר חשוב מסתם "עוד משחק" בין שתי קבוצות שרוצות צמרת, אבל אתם יודעים מה? בואו לא נדבר קודם כל על כדורגל, לא הערב (א') כשבסכנין נערכים ל"מלחמה".

***

16:00 שעון מקומי, ואני יוצא מתחנת הרכבת "ארסנל" לעבר מה שהיה פעם "הייבורי" והיום הוא דרך הגישה לאצטדיון ה"אמירייטס". הייתי אמור לאסוף את הכרטיס שלי, בהצגת תעודה מזהה, מהקופה הדרום-מערבית של האצטדיון - אלא שמשהו השתבש. כדי לפתור את המשבר, אני מתקשר למי שהסדיר עבורי את הרכישה (65 ליש"ט, מחיר גבוה מאוד גם עבור משחקי פרמיירליג לכרטיסים שנמכרים בערכם הנקוב; אוהדי יונייטד ביציעים לא הפסיקו להתלונן על המחיר הגבוה) ובמקביל מנסה להסביר לפקידים שמאחורי הזכוכית העבה, דרך המיקרופון, שבמקום כלשהו במערכת שלהם, מוכרח להיות כרטיס עבורי.

במהלך השעה וחצי הבאות, אני מטופל בידי לא פחות משבעה אנשי שירות שונים. לעיתים בחוסר יעילות משווע (כשאתה צריך להסביר בפעם הרביעית את השתלשלות העניינים לפקיד חדש, זה לא רק מלחיץ - שכן המשחק עומד להתחיל - אלא בעיקר מעצבן, אפילו עבור מישהו שגדל והתחנך בלבנט), אבל תמיד באדיבות יוצאת מן הכלל.

מישהו עלול לחשוב שעמדה לזכותי עובדת היותי עיתונאי, אבל אני מניח שב"גלובס" לא יכעסו עלי אם אבהיר שלא מדובר בעיתון הנקרא או החשוב ביותר בלונדון. גם הופעתי החיצונית, אחרי כמה שעות של שיטוט טבול בבירה בשוק "בורו" ליד גשר לונדון, לא הייתה אמורה לזכות אותי ביחס מיוחד (לטוב או לרע): האנשים האלו שירתו אותי, אוהד של הקבוצה היריבה שמזדהה באמצעות כרטיס האוהד של יונייטד, באמונה - רק מפני שזה תפקידם: הם חלק מהעניין הזה שנקרא "כדורגל" ואני - לקוח. פקיד בשם דייב, עובד של ארסנל, לקח אותי תחת טיפולו והדריך אותי בין הקופות השונות שבהן נמצא, אולי, הכרטיס שלי - ואחת אחרת בשם אן, החליפה מיילים עם משרד הכרטיסים של יונייטד עד לפתרון המשבר. רק אצלנו מבקשים מקבוצה מארחת לסלול כבישים ולהציב תאורה כדי שיוכלו למלט את אוהדי הקבוצה היריבה בעת חירום... הרי האנגלים, ולא כל כך מזמן - היו במקום הרבה יותר גרוע, עד שהבינו שמי שרוצה לשנות את הלקוח, מוכרח לשנות את חוויית הלקוח. תודה לך ארסנל.

***

ותודה לך ארסנל גם על הרכרוכיות הוונגרית שהופכת להיות סימן ההיכר הכי בולט של המועדון הזה: כדורגל גדול לא היה במשחק, וודאי לא מצד יונייטד, אבל כשעתידם הכלכלי של שני המועדונים מונח על השולחן, התגלו האורחים מצפון מערב אנגליה כווינרים. אני די משוכנע שלקשר מרואן פלאייני למשל, הבלגי שכבר היה בדרך החוצה מיונייטד - יש חתיכות בשר של שחקני ארסנל מתחת לציפורניים, ולרוני חתיכות של דשא בין השיניים - אפילו די-מאריה ירד לגליצ'ים בהגנה כאילו היה חיים בר. כשהתלבט ואן חאל מה לעשות עם הרכב הטלאים שלו לפני המשחק, הוא הימר על מלחמה - וזה השתלם לו בגדול.

כשאני אומר "משתלם", אני מתכוון מילולית ממש: ההנחה באנגליה היא שצ'לסי ומנצ'סטר סיטי הם רמה בפני עצמה ויסיימו במקומות 2-1. סאות'המפטון, עם כל הכבוד לפתיחת העונה המצוינת, לא תזכה ביותר מכרטיס לליגה האירופית. נותרנו לפיכך עם ארסנל, יונייטד, ליברפול וככל הנראה גם אברטון וטוטנהאם - חמש קבוצות שמתמודדות על שני כרטיסים לצ'מפיונס ליג. עבור ארסן ונגר מדובר בהישג הכי גדול שלו במועדון הלונדוני - העובדה שגם אם נקלע לבצורת תארים, הוא תמיד מביא את ארסנל - ברציפות מאז עונת 1998/99 - למקום שמבטיח את הכרטיס למפעל היוקרתי וכסף גדול (וזאת למרות שבשנים לא מעטות תקציב הרכש שלו לא היה בין ארבעת הגבוהים בפרמיירליג). גם עבור יונייטד המקום הרביעי הוא קריטי: רק בשבוע שעבר פרסם המועדון תחזית הכנסות לעונת 2014/15 - אלו יסתכמו במקסימום 395 מיליון ליש"ט, ירידה של כ-10% לעומת השנה שעברה, שנובעת מהעונה הגרועה אשתקד תחת דייויד מויס שהסתיימה במקום השביעי, ואי-ההשתתפות במפעלים אירופיים. גם חוזה ההלבשה היקר בתולדות הספורט עליו חתמה יונייטד, 750 מיליון ליש"ט ל-10 שנים עם אדידס - יתכווץ בכ-20 מיליון ליש"ט בשנה במידה והקבוצה לא תגיע לליגת האלופות ב שנתיים הבאות.

בחזרה לרוני, שכנראה מודע לעניין הפיננסי הבהול: הוא כבש וגלש על ברכיו מול יציע האורחים שאני יושב כמעט בשורה הראשונה שלו. קרוב כמעט מרחק נגיעה מאיתנו, קורן מאושר.

בסיום המשחק, כשאני יוצא עם אוהדי יונייטד בשירה מהאצטדיון המקסים, נפרדים מאיתנו הסדרנים (לידיעת משטרת ישראל: שני שוטרים בלבד אבטחו את היציאה, מתוגברים בעוד כמה עשרות מחוץ לאצטדיון. ככה זה כשגזענים יושבים בכלא ולא בכנסת), בברכות: "תודה שבאתם, להתראות שוב בקרוב". וכשזה היחס - מי בכלל מסוגל לחשוב על אלימות?