חיים ומוות - לא רק עניין משפטי

כשחולה בסכנה מסרב לטיפול - חובה להעביר זאת לוועדת האתיקה בביה"ח

תרופות, רפואה רופא ניתוח בית חולים   / צלם: thinkstock
תרופות, רפואה רופא ניתוח בית חולים / צלם: thinkstock

באחרונה התבשרנו כי בית המשפט המחוזי החליט בהחלטה תקדימית לאפשר הפסקת הדרגתית של הנשמה בחולה ALS, מחלה ניוונית קשה וחשוכת-מרפא הפוגעת בתאי העצב המוטוריים. כמשפטן וכרופא, החלטה זו מעלה על נס את עניינה של המדינה בשאלות של חיים ומוות בתחום הרפואי. ברור כי סבלו של החולה היה קשה מנשוא, אולם נשאלת השאלה - מי מחליט מה יהיה גורלו?

החוק בישראל קובע הסדרים משפטיים לגבי טיפול בסוגי חולים שונים - בחולה הנוטה למות, בחולי נפש, בחולי מחלות זיהומיות ועוד. במסגרת החוקים נקבעו כללים כיצד לטפל בחולה מטופל המבקש להפסיק את הטיפול, במטופל המסרב לטיפול ועוד. אם אין חוק ספציפי, החוק הקובע הוא "חוק זכויות החולה".

החלטת בית המשפט המחוזי להיענות לבקשת מטופל במחלת ניוון שרירים (ALS) להפסקת התמיכה הנשימתית, גרמה למותו תוך ימים אחדים. המיוחד במקרה הזה הוא שהמחלה של המטופל הייתה יציבה, כך שהוא לא נפל לגדרו של "חוק החולה הנוטה למות", הקובע תנאי של תוחלת חיים פחותה מ-6 חודשים. על כך הסכים גם נציג היועץ המשפטי לממשלה. כלומר, ההסדר המשפטי היחיד שחל בעיניינו של החולה הוא "חוק זכויות החולה".

ומדוע זה חשוב? כיוון ש"חוק זכויות החולה" קובע מפורשות כי כאשר החולה נמצא בסכנה חמורה ומסרב לטיפול שיש לתיתו בנסיבות העניין, חובה להעביר את המקרה לדיון ב"ועדת האתיקה" של בית-החולים. אין מדובר בבחירה של הרופא המטפל או של נציגי המשפט, כי אם בחובה חוקית. לכן, אנו תוהים - אם היועץ המשפטי לממשלה אינו אוכף את חוקי המדינה, מי כן יאכוף אותם?

במקרה זה, גם בית המשפט כשל, כיוון שהיה עליו לגזור על עצמו איפוק ולשלוח את העותרים למצות את ההליך החוקי בבית-החולים/ועדת אתיקה אזורית של קופת-החולים. אבל בית המשפט בחר לקבל את ההחלטה בעצמו.

בית המשפט גם נמנע מלנמק את החלטתו, עובדה שמקשה מאוד על מתן ביקורת עניינית על ההכרעה של השופט, והיועמ"ש שותף לערפול זה.

הכרעת המחוקק להוציא מידי בית המשפט את סמכות ההחלטה ולהעבירה ל"ועדת האתיקה" אינה החלטה של מה בכך, ועל היועץ המשפטי לממשלה לתמוך בה ולקיימה, מכמה סיבות.

ראשית, לעומת בית משפט, הבוחן את הסיטואציה דרך פריזמה משפטית, ועדת האתיקה היא רב-תחומית, ומאגדת בתוכה שופט (יו"ר הוועדה), שני רופאים בכירים, פסיכולוג או עובד סוציאלי, ונציג ציבור או איש דת. כלומר, ברור למחוקק כי ההכרעה אינה רק משפטית, ולכן הוא ביקש להכליל בתהליך קבלת ההחלטות גורמים חיוניים נוספים, שאינם מתחום המשפט בלבד. בנוסף, בבית המשפט במקרים רבים (כמו במקרה זה) מכריע שופט בודד, ואילו הוועדה היא רבת-משתתפים.

שנית, ועדת האתיקה פועלת באופן מקומי, הרגיש לנסיבות המקרה הספציפי שעומד בפניה, וללא יצירת תקדים משפטי. שונים מאוד הדברים בעת קבלת פסק דין של בית משפט מחוזי. כעת, כל חולה אשר יבקש פתרון דומה יאחז בטענת השוויון - "למה הוא כן ואני לא".

מעתה, הדבר ייאלץ את בית המשפט להיכנס לעובי הקורה, להשוות מצב רפואי א' לב', את שינויי טכנולוגיה שחלו מאז, את מהות המחלה וכדומה - צלילה מורכבת, שאינה בתחום פעילותו של בית המשפט, ובעיקר פסולה, כי המחוקק קבע שיש להעביר את ההכרעה לוועדות האתיקה, ועל היועמ"ש היה להתנגד לעצם הדיון בשל חוסר סמכות.

אם שאלתם בעקבות זאת - האם ההכרעה של ועדת האתיקה במקרה המסוים הזה הייתה שונה? - התשובה היא: מן הסתם, לא. אך איני עוסק בכך. כל שאני מבקש לעשות הוא להעתיק את הדיון מבית המשפט למקום הראוי לו: ועדת האתיקה בבית-החולים, אשר היא בעלת הכישורים, הניסיון, ההיכרות והמעמד החוקי המתאים.

בענייני חיים ומוות, המשפט הוא רק חלק מהפסיפס. אך לא רק אנחנו, הרופאים, צריכים לדון בכך, אלא ראשון לכולם, היועץ המשפטי לממשלה וצוותו, אשר אמונים על יישום החוק והנורמה שהוא מבקש לקדם.

■ הכותב הוא ראש המרכז למשפט רפואי, ביואתיקה ומדיניות בריאות, הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו; כירורג בכיר, א.א.ג; חבר המועצה הלאומית לביואתיקה.